*, ש"נ, — כמו צֵלָע: (הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע) כל זמן שהיה אדם היה כאחד, וכיון שנטלה ממנו צלעתו, לדעת טוב ורע (רבי ברכיה בשם רבי חנין, מד"ר בראש' כא). — ובסהמ"א, במש' אשה: כי מאיש לקחה, יצאה ממנו שלא כדרך הנוצָרים כדי שלא תתפרץ במשכבה עם שאר אנשים רק לבעל בריתה שהוא איש שלה והיא צלעתו (חזקוני עה"ת, בראש' ב כג). ובעל הבית כטוב לבו בסעודתו ידבר נחומים אל הכבודה צלעתו לאמר את הגבירה כמה יגעת היום, נפשי ירעה לי בראותי כמה תהמי ותהגי (אבן בחן, ובארבעה עשר, ויניציה, סה.).