צַלְעָה

*, ש"נ, — כמו צֵלָע: (הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע) כל זמן שהיה אדם היה כאחד, וכיון שנטלה ממנו צלעתו, לדעת טוב ורע (רבי ברכיה בשם רבי חנין, מד"ר בראש' כא). — ובסהמ"א, במש' אשה: כי מאיש לקחה, יצאה ממנו שלא כדרך הנוצָרים כדי שלא תתפרץ במשכבה עם שאר אנשים רק לבעל בריתה שהוא איש שלה והיא צלעתו (חזקוני עה"ת, בראש' ב כג). ובעל הבית כטוב לבו בסעודתו ידבר נחומים אל הכבודה צלעתו לאמר את הגבירה כמה יגעת היום, נפשי ירעה לי בראותי כמה תהמי ותהגי (אבן בחן, ובארבעה עשר, ויניציה, סה.).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים