פ"ע, צֹלֵעַ, צֹלֵעָה, — צָלַע אדם על יְרֵכוֹ, היה נֹטה על ירכו האחת בהליכה,  hinken; boiter; to limp: והוא צֹלֵעַ על ירכו (בראש' לב לב). — והצאן, וכד', ובמליצה גולי ישראל שנדחו מארצם: ביום ההוא נאם יי' אספה הַצֹּלֵעָה1 והנדחה אקבצה וכו' ושמתי את הַצֹּלֵעָה לשארית (מיכ' ד ו-ז). והושעתי את הַצֹּלֵעָה והנדחה אקבץ (צפנ' ג יט). — ובתו"מ: מקרה אחד לצדיק ולרשע, לצדיק זה נח וכו' כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו וכו' ולרשע, זה פרעה נכה, כיון שבקש לישב על הכסא של שלמה לא היה יודע מנהגיו, הכישו ארי ושברו, זה מת צולע וזה מת צולע (ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסף הגלילי, מד"ר ויק' כ). יש עושים את הדין במי שצולע (פסיק' רב' יג, מני אפרים). אמרו לו ישראל רבונו של עולם נכים עושים את הדין בצולעים (שם שם). — ובסהמ"א: ובצלעי שמחו ונאספו עלי נכים, כשאני צולע מעט נאספו עלי (ילק"ש במד' תשסד, וישמע הכנעני). — ובהשאלה: אלא שגם הוא (מהר"ל בן חביב) צולע על ירכו כמו המתפלספים (יש"ר מקנדיא, מצרף לחכמה, ט:). — ואמר הפיטן: הבט וזכור את כל התלאה, ההשיגה עדת צולעה ונהלאה (יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, יוצ' שבת א חנכה). — ואמר המשורר: אלך אני עמו כאיל בברית, אך הוא עלי ירך והוא צולע. (אלעזר הבבלי, דיואן ברודי, רסב). — °ובהשאלה, לשון צולעה וכדו': רבים מהם לשונם לדבר בלשון הקדש צולעה. וקריאתם גרועה ורעה (ר"י חריזי, תחכ', הקד', 12). אך מליצתם בעת ההיא היתה גרועה, ולשונם בנתיב השיר צולעה (שם יח, 179). ונוהגים לומר ע"ד הלועזית הֶקֵּשׁ צולע, השואה צולעת, כששני הצדדים, המשל והנמשל, אינם שוים, כדגמת רגלי הצולע.

— הִפע',°הִצְלִיעַ, בינ' נק' מַצְלַעַת, — כמו קל: בצלעי שמחי וכו' כשאני מצלעת הם שמחים (פסיק' רב' יג, מני אפרים).

— נִפע', °נִצְלַע, — נעשה צולע: מקרה אחד וכו' לצדיק, כגון נח, לרשע, פרעה נכה, זה נצלע וזה נצלע2 (רש"י, קהל' ט ב) הא והא גרמא ליה, החטא גרם לו שנצלע3 בקידה (הוא, תענ' כה.). אחוי קידה, נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף ומתוך שאינו יכל להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך ניצלע3 בבוקא דאטמא (הוא מגי' כב:). ומה שלקה יעקב ונצלע לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח (רשב"ם, בראש' לב כט).— ואמר הפיטן: עקלתון נושף קלע, ופיתום מכשף נצלע (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח)