ש"נ, —  כמו צָמָא: מנעי רגלך מיחף וגרונך מִצִמְאָה (ירמ' ב כה). — ובתו"מ: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמאה1 את דבריהם (יוסי בן יועזר, אבו' א ד). מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה1 (רב נחמן בר יצחק, יומא עז.). —  ובסהמ"א: צימאה לאדם תחילה דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם וכו' אבל באכילה הבהמה קודמת (ספר חסידים תתתתשנו). כמו שירגיש פה האצטומכא במה שיותך ממנו, וזו ההרגשה הנקרא רעבתנית או צמאה, כי הרעבנות היא הרגשה בהתכת גרם החום והיבש, והצמאה היא הרגשה בהתכת הקר והרטוב (נתן פלקירא, צרי הגוף, כ"י בריט' מוז'). והרוצה לעיין ולרוות צמאת נפשו יחקור בספר' מפרשי ארסטו' (מנחת קנאות, קופמן 33).