פ"ע, צָמְאָה, צָמְאוּ, יִצְמָא, תִּצְמְאוּ, יִצְמְאוּ, צָמֵתִי (חסר א), וכמו נל"ה צָמִת, — צָמֵא האדם, היה צָמֵא למים: ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם וכו' וַיִּצְמָא שם העם למים (שמות יז א-ג). השקיני נא מעט מים כי צָמִתִי (שפט' ד יט). ולא צָמְאוּ בחרבות הוליכם מים מצור הזיל למו (ישע' מח כא). יקדים דרכו וַיִּצְמָאוּ (איוב כד יא). הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וְצָמִית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים (רות ב ט). — ובהשאלה צָמְאָה נפשו לפלוני, השתוקקה אליו: צָמְאָה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים (תהל' מב ג). אלהים אלי אתה אשחרך צָמְאָה לך נפשי כמה לך בשרי (שם סג ב). — ובתו"מ: כמה שיעור עיכול, א"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב, וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו (ברכ' נג:). — ובסהמ"א: כאשר צמאתי1 לראות עוזך וכבודך וכו' תשבע נפשי במראות עזך וכבודך (רש"י, תהל' סג ג). — ואמר המשורר: לכו שברו בלא הון אם רעבתם, שתו יין וחלב אם צמיתם (ר"י הלוי, אמור לצבא שחקים, MGWJ 1903, עמ' 248). — ובינ' °צֹמֵא: וזה כמה אני הומה ועל מעין המליצה צֹמא2 (ר"י חריזי, איתיאל ו).

— הִפע', *הִצְמִיא, — הִצְמִיא את האדם ואת הבהמה, גרם להם שיצמאו, שיגועו בצמא: להלחם עליה, ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים (ספרי דבר' קלט). — ובסהמ"א: ואם הרשע הרוצה לעשות תשובה מרעיב את בשרו ומצמיאו טוב יחשב לו (ראב"ח הנשיא, הגיון הנפש, עמוד ב, טו.). כי יתאווה (החולה) המים הרבה לשתות ולא יזיע מנע אותם מלשתות המים והצמיאו עד מאד (אסף, 150). — °וְהִצְמִיא המזון וכדו', עורר צָמָא: האויר החם מתיך ומרפה וכו' והוא מרבה הזיעה וממעט השתן ומחליש העכול ומצמיא (קאנון א ב ב ו). ולפעמים יהיה בסבת רפואות ומזונות יצמיאו בהרחצה או בהתחלות וכו' והנה מצמיא הדבר העב וכו' (שם ג יג ב א). ואמנם אותות ההווים בסבות המצמיאות הנזכרות (שם שם). וירחיק מי הפולים והזרעונים כי הם מצמיאים (שם שם). בכבד מצמיא או לסבה אחרת מצמיאה וכו' או שהמים בעצמם לא יועילו לצמא בהיותם המים בלתי קרים או שיש בהם איכות מצמיא ממליחיות או בורקיות או זולת זה (שם ג יד ד).