ש"ז, כנ' צְמָאִי, צְמָאָם, — התשוקה העזה לשתות, הרגש העז שבע"ח מרגיש שלא שתה דיו, Durst; soif; thirst: למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בַּצָּמָא (שמות יז ג). ועבדת את איביך וכו' ברעב וּבְצָמָא ובעירם ובחסר כל (דבר' כח מח). ויצמא מאד וכו' ועתה אמות בַּצָּמָא ונפלתי ביד הערלים (שפט' יה יח). וכבודו מתי רעב והמונו צחה צָמָא (ישע' ה יג). העניים והאביונים מבקשים מים ואין לשונם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה (שם מא יז). הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר תבאש דגתם מאין מים ותמת בַּצָּמָא (שם נ ב). ושמתיה כמדבר ושתה כארץ ציה והמתיה בַּצָּמָא (הוש' ב ה). והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צָמָא למים כי אם לשמע את דברי יי' וכו' ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בַּצָּמָא (עמו' ח יא-יג). ויתנו בברותי ראש וְלִצְמָאִי ישקוני המץ (תהל' סט כב). ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צְמָאָם (שם קד יא). דבק לשון יונק אל חכו בַּצָּמָא (איכ' ד ד). ולחם משמים נתתה להם לרעבם ומים מסלע הוצאת להם לְצִמְאָם (נחמ' ט יה). הלא יחזקיהו מסית אתכם לתת אתכם למות ברעב וּבְצָמָא (דהי"ב לב יא). — ובהשאלה, אֶרֶץ צָמָא, ארץ שאין בה מים: ועתה שתולה במדבר בארץ ציה וְצָמָא (יחזק' יט יג). — ובהשאלה אולי במשמ' קלון: רדי מכבוד ושבי בַּצָּמָא1 ישבת בת דיבון (ירמ' מח יח). — ובתו"מ: השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו (ברכ' ו ח). יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם (יוסי בן יועזר, אבו' א ד). אמר (משה אל הגדי) אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא (מד"ר שמות ב). ועיפה נפש ישמעאל בצמא, הלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר ואמר, רבון העולמים, אם יש לפניך רצון להשקות אותי מים השקני ולא תצא נפשי בצמא, כי משונה היא מיתת הצמא וקשה מכל המיתות (פדר"א ל). — ואמר המשורר: ומהללי כירח בהלו ומעללו כמו פלג בצמא (יוסף בן חסדי, הלצבי חן, שעה"ש 28). אשר דמה לאיל על אפיקי מים ולא יוכל שבור צמא (ראב"ע, קרא שיר זה, כהנא א, 76).