ת"ז, נק' צְמֵאָה, מ"ר צְמֵאִים, — צָמַא לְמַיִם כמו רָעֵב לְלֶחֶם. מי שמרגיש תשוקה עזה לשתות, שנפשו שוקקה למים, durstig; qui a soif; thirsty: למען ספות הרוה את הצמאה1 (דבר' כט יח). העם רעב ועיף וְצָמֵא במדבר (ש"ב יז כט). לקראת צָמֵא התיו מים (ישע' כא יד). כאשר יחלם הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו וכאשר יחלם הַצָּמֵא והנה שתה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה (שם כט ח). להריק נפש רעב ומשקה צָמֵא יחסיר (שם לב ו). כי אצק מים על צָמֵא2 ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך (שם מד ג). הוי כל צָמֵא לכו למים (שם נה א). רעבים גם צְמֵאִים נפשם בהם תתעטף תהל' קז ה. אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צָמֵא השקהו מים (משלי כה כא). — ואמר בן סירא: עד מתי תחסרון מן אילו ואילו ונפשכם צמאה מאד תהיה (ב"ס גני' נא כד). — ובתו"מ:  אמר לו (בלעם לבלק) עם זו שאתה שונא רעב הוא לאכילה וצמא הוא לשתיה (אדר"נ א). בשעה שהאילה היא צמאה היא חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה וכו' וכשצמאות כל החיות מתכנסות אצלה (מדר' תהל' כב). לעולם הבא אמרו לו לאדם מה היה מלאכתך והוא אומר וכו' משקה צמאים הייתי, והם אומרים לו זה השער לה' משקה צמאים הכנס בו (שם קיה). — *ועל האדמה: ונתתי גשמיכם בעתם, לא שכורה (האדמה) ולא צמאה אלא בינונית (ת"ר, תענ' כב:). — ואמר הפיטן: הרוה את הצמאה להגדיל יספנו, ושריר לבבות ותור עינים כספנו (אחלה את פני, סליח' מנח' יוה"כ). ביציאת מצרים השקית צמאיך והאכלת רעביך (ראב"ע, אל תכונתך, איגר 177). אבירי בריאות ארץ החישו לרצות בוראכם וחסדו יאמיצכם, ובנפשות צמאות לו שיר הגישו (הוא, חרדו רעיוני, שם 244).