ש"ז, — א) ארץ של צמא, שאין בה מים: המוליכן במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וְצִמָּאוֹן אשר אין מים (דבר' ח יה). והיה השרב לאגם וְצִמָּאוֹן למבועי מים (ישע' לה ז). ישם נהרות למדבר ומצאי מים לְצִמָּאוֹן (תהל' קז לג). — ואמר הפיטן: עשה וירם קדקד בני שאון, ודמי שברני בגיא צמאון (ר"א קליר, איכה תפארתי, קינ' ת"ב). פלגי ציון וצמאון כלאתני נוקשה (רסע"ג, אני נתקתי, קינות, סדור רסע"ג, תטז). — ומ"ר °צִמְאוֹנִים, ואמר הפיטן: שם (בגלות) ארכו לו ימים רבים בין סלנים וסרבים בצמאונים ושרבים נהפך לשדו (ר"י נג'ארה, יחיל לבי, פזמונים פח, הוצ' מ"צ פרידלנדר, 65). — ב) *במשמ' צָמָא: מה דגים הללו גדלו במים, כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל גדלין במים, בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמו לא טעמו דבר תורה מימיהן (מד"ר בראש' צז). שלא תבא גרונך לידי צמאון1 (ילקו' שמע', ירמ' רסו). — ובסהמ"א: ויצמא שם העם למים, מלמד שנגע בהן צמאון, ולהלן ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, לא נגע בהן צמאון, אבל כאן נגע בהן צמאון (מדרש הגדול, שמות טז לו, 180). בצחצחות, בעת צמאון ובצורת (רש"י, ישע' נח יא). כאדם שהוא צמא ותאב ושותה לצמאון ולא כאדם שהוא שבע (הוא, אבו' א ד). — °ומ"ר, ואמר המשורר: תצמא (הנפש) לאיש שכל ולא תמצא אדם ירוה צמאוניה (רשב"ג, נפש אשר, שירי שלמה ז, דוקס, 10). והרום בתבונה עד לשבעה והשקום כי הרגום צמאונים (הוא, עטה הוד, שם ט, 17). שלח אלהים השכל אליה לפרוש כנפיו עליה ולהאיר באורו עורוניה ולרוות במימיו צמאוניה (ר"י חריזי, תחכ' הקד', 5).