צִמֵּם
* 1, צימם, צומם, תוש"ז,— בעל מום באזניו, הלקוי באחד הלקויים באזניו: הצמם והצמע, איזהו צמע, שאזניו קטנות, והצמם, שאזניו דומות לספוג (בכורות ז ד). יש דברים שהן כמומין ושוחטין עליהן במקדש ואין שוחטים עליהן בגבולין ואלו הן הנימים הצומח והצומים וכו', איזה הוא נמוס, כל שאין לו קרניים, צומוס כל שאין לו אזנים, צומת2 שאזניה מגופפות (תוספת' שם ד טו–טז).
1 [ובערב' אַצַמֻּ ٲصمّ, חרש, וכן בסור' צַמָּא.]
2 [ט״ס במקום צומם, צימם, ובדפוס': צומם.]