* 1, ש"ז, מ"ר צְנוֹנוֹת, — מין ממיני הירקות, ששרשו החריף משמש תבלין, פֹּגֶל, Rettich; radis; radish: הצנון והנפוץ2 וכו' אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה (כלא' א ה). הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות (שם שם ט). העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן (מעשר' ה ב). זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות וכו' (שם שם ח). צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור וכו' (מכשירין ד ו). שרשי החזרים והצנון והנפוס דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף (עקצ' א ב). מזרע הארץ, לרבות שום ושחליים וגרגירי, יכול שאני מרבה לפת צנונות וזרעוני גינה שאינן נאכלים, ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ (ספרי דבר' קה). הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי, הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין, התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים, א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי (ירוש' כלא' א ה). חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות, הא שאר דברים לא וכו' מן מה דתני רבי חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות (שם שם ט). צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא (ר' זעירא בשם רב הונא, שם שבת ז ב). אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא, כוותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות ומברכין עליה בורא פרי האדמה, ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא וכו' (ברכ' לו.). היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית (שם מא.). אתרוג, צנון וביצה , אלמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם (ר' יהודה בר חנינא, שבת קח:). נראה צנון נראה סם חיים, והא תניא נראה צנון נראה סם המות, לא קשיא, כאן בעלין, כאן באמהות וכו' (ערוב' נו.). אם היה רגיל לאכול צנון או מליח אחר סעודתו הרשות בידו (לסעד ערב תשעה באב) (רשב"ג, תענ' ל.). אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעים (ע"ז יא.). צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל (חול' קיא:). ואם בא לאכול את הצנון ובצל אוכל ממקום העלין (דא"ז ו). — וְשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב וכו' וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שומשומין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות וכו' (שבת ב ב). מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להן אלא שמן צנונות בלבד (ר' יוחנן בן נורי, תוספת' שם ב ג). — ובסהמ"א: למה יהא הצנון מעכל ולא יתעכל וכו' (רש"ט פלקירא, המבקש, לז). ואמר המשורר: שבט אל תאכל בו את התרדים וצנונות גם דגים נאחזים (ראב"ע, שמעו נא, כהנא א, 183). — °וּצְנוֹן הַשֶּׁמֶן: צנון השמן (עהל רעטיג) על הרוב יזרעוהו בעבור זרעי השמן לבד, כי יוציאו ממנו חצי משקלו שמן טוב כשמן זית (ר"ש בלוך, שבילי עולם ג, סא.).