צָנַח

תִּצְנַח, — א) פ"ע, צָנַח מעל חמור וכדו', נָטָה למטה, וגם קפץ ארצה, sich neigen, absteigen; s'incliner, descendre; to bow down, dismount: ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה וַתִּצְנַח1 מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך (יהוש' יה יח; שפט' א יד). ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו וַתִּצְנַח2 בארץ והוא נרדם ויעף וימת (שם ד כא). — ואמר הפיטן: צנח מימי קדם שוכן אופנים, פנימה מפרכת חשק בית ספונים (רסע"ג, תגרת יום, סליח' ת"ב, שם של). חש להקים כושל וצונח, ודלי עמו לא נוטש וזונח (קטע מזמן הגא', סעדיאנה שכטר, 72). נפל נזרי ונרמס, ומרום לארץ צנח (יה מלא שמך בקרבו, סדור תימני ליוה"כ, כ"י בריט' מוז'). (קמתי) צנוח מרפים וסוכרים יועצים3 (ר' שמואל השלישי, אסלסל בפצם, גנזי שכטר ג, 77). — ואמר המשורר: כן הפגרים בנפשים נמצאו קלים ובלתם ארצה צנחו (רמב"ע, אם קדחו, שעה"ש 64). מי זה ירחם דל יליד שועים צנח לארץ מגדלתו (ר"י חריזי, תחכ' כג, 215). ומכון הר ציון שם חמד האל לשבת על ראשו תחת רגליו שמים יצנחו (יל"ג, מלחמות דוד בפלשתים א, שירי יל"ג ו, 16). — ובינ' פָּעוּ', °צָנוּחַ, נק' צְנוּחָה, ואמר הפיטן: צנוחה בארבע פנות מחברה, קצך תלוי בתשובה וגם בנין הבירה (ר' שמואל השלישי, אסלסל בפצח, גנזי שכטר ג, 84). — °וכפ"י, צָנַח את פלוני, הוריד אותו, ואמר הפיטן: ציצת אדרת שער ילבש שר המגאל, צונחו ומורידו מבין כוכבים ושרה בפנואל (מנחם ברבי מכיר, אל אל שדי, יוצ' נחמו).

— פִע', °צִנַּח, — הוריד והשליך, ואמר הפיטן: ואתה צנח מעבירי למלך וקוסמים ועוננים כפלשתים, ולהכרית מנחשים ומכשפים ודורשי אליל וחוברים מתים (רסע"ג, אנכי אש אוכלה, אזהרות, סדור רסע"ג, קצו).



1 תרגם בפרוש ואתרכינת וכמו המליצה: ותפל מעל הגמל אצל רבקה.

2 אין ספק בדבר כי שתי אלה המלים ותצנח בארץ אינן במקומן והן צריכות להיות בין בלאט ובין ותתקע, ובזה הוסר כל הקושי שהתקשו המפרשים בבאור פעל צנח כאן, וספור המעשה הוא טבעי: יעל באה אליו בלאט ותצנח ארצה ותתקע את היתד. (אך אולי באמת כמו נעץ) [ואולי הכונה: ותמחץ, כבשירת דבורה: ומחצה וחלפה רקתו.]

3 [כלומר קמתי לצנוח מן היועצים המרפים את ידי וסוגרים את דרכי והחלותי לבנות את הבית (עזרא ד ב), ע"כ  (הערת דודזון).]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים