1, ש"ז, מ"ר צְנִינִם, צְנִנִים, — הברזל החד שבקצה החץ והרמח וכו', היה הדבר לצנינים בצדו של פלו', הציק לו הדבר: ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וְלִצְנִינִם2 בצדיכם (במד לג נה). והיו לכם (הגוים אשר יותרו בארץ) לפח ולמוקש ולשטט בצדיכם וְלִצְנִינִים בעיניכם (יהוש' כג יג). — ובסהמ"א: ולפניך כושית מבנות חם, לובשת מעשה פחם, ולבה לחיל הקור יכעס ויחם, וחילה בחילו נלחם, עד תביא בלבו מרשפיה צניניה, וחצי שנוניה (ר"י חריזי, תחכ' ה, 65). והיה בתוכם אור הבזק, הנערץ והחזק, זהב המזוקק, אשר בלבו כל חק מחקק, מרביץ שביס הענק בפניניו, ומפיל נפיל הענק בצניניו (שם טז, 160). כאלו הוא (הנץ) מביט בשני פנינים, ונושך בשני צנינים, וחופש בשני חצים שנונים (שם לב, 265). — ואמר הפיטן: שריג זד שעיר טרם עמד, סקרת כי למוקש ולצנין יעמד (ר"א קליר, אז מאז, קרוב' שקלים). למתי זרוע אל יהי מאנוש פחדי, ועשו וישמעל צנינם אלי צדי (ר"י הלוי,למתי, רשות, דיואן ג, 41). — ואמר המשורר: או תפרשי צצים נחשים ישבו בינות הדסיך ושושניך, או תרבדי להם חטבות תמלאי אתם בשכיך ובצנניך (רמב"ע, תבל תני, ברודי, קנא-קנב). אני חבר מחבר הפנינים, ומאמרי בלב צרי צנינים (ר"י חריזי, תחכ' כו, 236). — ואמר המליץ: ודע כי בין פחים תהלך ועל צנינים תצעד (ב"ז, ב"ס ט יט).