צִנּוֹרָה

*, צינורא, ש"נ, — צִנּוֹרָה של רֹק, קִלּוּחַ, סִלּוֹן של רֹק, מים וכדו': מעשה בישמעל בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבי1 וניתזה צינורא מפיו ונפלה לו על בגדיו ונכנס אחיו ושמש בכהונה גדולה תחתיו (תוספת' יוה"כ ד כ). מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ונתזה צינורה מפיו, ספק הגיע לבור ספק לא הגיע, של שמן ספקו טמא, של יין ספקו טהור מפני שחבל הבור קולטו (שם טהר' יא יב). שהיה שם אחד מן הכהנים שיצא לדבר עם האשה על עסקי קינה ונתזה צינורה של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימתו (ר' בון בר חייה, ירוש' חגי' ג ח). בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרו לו, שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של ר' (שבת קכז:). מחמת רעם שלמעלה ניתזו צינורות מלמטה (ר' נחמיה, מדה"ג שמות יד כה, הופמן, 147). —  ובסהמ"א: טהור שנתזו עליו צנורות של הזאה או שנפלה עליו הזאה גמורה אפי' מדעת לא טמאתו שאין זה נקרא מגע (המאירי ליומא א דף יד, ט.).



1 [נ"א: ערבית, ובירוש': ערב יום הכיפורים (יומא א א), ערבי ערב יום כפורים (מגי' א יב), ובמד"ר (ויקר' כ): עם המלך הערבי, ובפסי' ר"כ אחרי מות, בובר, קעד.: עם מלך הערביים.]

חיפוש במילון: