צֹרֶב

° 1, ש"ז, — נער, תלמיד: ואבנה לי נוה שאנן להתבודד בחדרי להלביש את עצמי בשמל' חדש' לכסו' מערומי וכו' ומערומת כל רב וצורב אשר בגילי החושק שלא ילך ערום בלי לבוש (לבוש, או"ח, הקד', ג.). ושום רב או צורב לא יתעסק בקידושין שלו הן לבניו והן לבנותיו (פנקס קראקא שנת שמא, אוצה"ס ד, 584). — ואמר הפיטן: קיץ למזבח הם בני בי רב, קרבן העם לכפר תלמיד עם צוֹרֵב (דוד ביר' שלמה, אלוהים אל דמי, סליח' מוס' יוה"כ).



1 [בסהמ"א נוצרה מלה זו עפ"י השמוש בארמ' שבתו"מ: צורבא מרבנן. ואולם המלה היתה אף בעבר' הקדומה כעדות לוח הקרבנות הכנעני אשר בו בא צרב במשמ' עֹפֶר וכדו': באמר אם בגדא אם בצרב איל (סלושץ, אוצר הכתבות הפניקיות, עמ' 144, שורה 9), כלו' בכבש או בגדי או עפר אַיָּל(?), ואולי מקור המלה בצבע הָאַיָּל החום, מלשון אש צרבת.]

חיפוש במילון: