1, ש"נ, — כמו צָלֶּקֶת, מה שעולה על העור אחרי שנרפאה המכה, Narbe; cicatrice; scar: ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה צָרֶבֶת השחין הוא (ויקר' יג כג). ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה בעור והוא כהה וכו' כי צָרֶבֶת המכוה הוא (שם שם כח). —  ובתו"מ: חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמחיה והקדח ונעשו צרבת2 הרי אלו מטמאין בנגעים ואינן מצטרפין בנגעים וכו' (נגע' ו ח). השחין והמחיה והקדח עד שלא נעשו צרבת2 ונעשו צרבת2 וחיו ר"א בן יעקב מטמא שתחלתן וסופן טמא (שם ז א). עשו קרום כקליפת השום וזו היא צרבת השחין האמורה בתורה, חזרו והיו אע"פ שמקומן צלקת נדונין כעור הבשר (שם ט ב). מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין (שם שם ג). צרבת שיהא מקומה צרוב ושיהא מקומה ניכר (ספרא ויס, תזריע, פרשת נגעים פרשה ד). —  ובסהמ"א כמו כְּוִיָּה: ולכן ראוי שיהיה הכויה בברזל חזק הלבון עד שיפעל צרבת עמקה עבה (קאנון ד ד ב יז). ובלהבי צרבת האנחות המרתיחות ושלהבת היגונות הקודחות (ר"י חריזי, תחכ' יה, 151). שמשלח מדנים לחרחר ריב ולחממו להדליק צרבת מכות אש (ר"י בן נחמיאס, פי' משלי ו יד). — ואמר הפיטן: לאש קפצו ונצרבו בה צרבת, מתי כהנים והם שמונים (שאי קינה, שחרית ת"ב, ספרד').