צָרֶבֶת

1, ש"נ, — כמו צָלֶּקֶת, מה שעולה על העור אחרי שנרפאה המכה, Narbe; cicatrice; scar: ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה צָרֶבֶת השחין הוא (ויקר' יג כג). ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה בעור והוא כהה וכו' כי צָרֶבֶת המכוה הוא (שם שם כח). —  ובתו"מ: חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמחיה והקדח ונעשו צרבת2 הרי אלו מטמאין בנגעים ואינן מצטרפין בנגעים וכו' (נגע' ו ח). השחין והמחיה והקדח עד שלא נעשו צרבת2 ונעשו צרבת2 וחיו ר"א בן יעקב מטמא שתחלתן וסופן טמא (שם ז א). עשו קרום כקליפת השום וזו היא צרבת השחין האמורה בתורה, חזרו והיו אע"פ שמקומן צלקת נדונין כעור הבשר (שם ט ב). מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין (שם שם ג). צרבת שיהא מקומה צרוב ושיהא מקומה ניכר (ספרא ויס, תזריע, פרשת נגעים פרשה ד). —  ובסהמ"א כמו כְּוִיָּה: ולכן ראוי שיהיה הכויה בברזל חזק הלבון עד שיפעל צרבת עמקה עבה (קאנון ד ד ב יז). ובלהבי צרבת האנחות המרתיחות ושלהבת היגונות הקודחות (ר"י חריזי, תחכ' יה, 151). שמשלח מדנים לחרחר ריב ולחממו להדליק צרבת מכות אש (ר"י בן נחמיאס, פי' משלי ו יד). — ואמר הפיטן: לאש קפצו ונצרבו בה צרבת, מתי כהנים והם שמונים (שאי קינה, שחרית ת"ב, ספרד').



1 [כנראה זאת היא צורת המלה אף בנפרד, על משקל בַּהֶרֶת, צַלֶּקֶת, קַרַחַת וכדו', ואמנם בתו"מ במקום זה כנ"א תכופות הצורה צרבה, אך כנראה אינה אלא טעות, ואולי אף הֻשפעה מן צורבא מרבנן, ועי' צֹרֶב, הערה.]

2 [במדב"מ ובהוצ' דרנבורג (ואף בפרוש הרמב"ם שם בגוף הערבי): צרבה, ובתוספת' נגע' ב יד, שם שם ג י: צורבה.]

חיפוש במילון: