קל לא נמצא במקרא.

— נִפע', נִצְרְבוּ, נִצְרַב דָבַר בשלהבת, נחרך, נשרף, versengt werden; étre brûlé; to be scorched: ואמרת ליער הנגב שמע דבר יי' כה אמר יי' אדני הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש לא תכבה להבת שלהבת ונִצְרְבוּ בה כל פנים (יחזק' כא ג). — ואמר הפיטן: לאש קפצו ונצרבו בה צרבת מתי כהנים והם שמונים (שאי קינה, שחר' ת"ב, ספרד'). — ואמר המשורר: שובה בעם נצרב צרוב תשובה ומנחת שי לערוב (רמב"ע, דיואן רצד, בודל'). נתנני שבי, בפרך ירד בי, ולא נעתר לאח קרביו נצרבו (ר"י הלוי, פני אדם, שעה"ש 90).

— קל, בינ' פָעוּ', *צָרוּב, —  הדבר שנִצְרַב: צרבת, שיהא מקומה צרוב ושיהא מקומה ניכר (ספרא ויס, תזריע, נגעים פרשה ד). — ואמר הפיטן: צרובה וכל אבר בי נפרק, קמוטה בכף צר שן עלי חרק (ר' שמואל השלישי, שיר השירים, גנזי שכטר ג, 60). מה אמולה לבתך, מה טריה מכתך, מה אנושה מחלתך, מה צרובה מִכְוָתֵךְ, אין חובש לשברך (רשב"ג, שובי נפשי, סדור תימני). לכן עצור באש ולבה בעצמותי צרובה, אוי לנפשי העצובה (רבש"ע אליך נפשי, שו"ת חות יאיר אחרי סי' רל"ח, דף לה.). — ואמר המשורר: ולחיי ברשפיהם צרובות בחמס גזרי הלבבות (ר"י חריזי, תחכ' טז, 159). ולו פגעו בנות שירי בנות עש עזבום שם באור אשם צרובות (שם שם, 164). הלמני בכל מיני תלאות ורוחי מעשותו בי רעועה, צרובה היא ונומתי נדודה וכו' (אלעזר הבבלי, בפני נסגרו, גנזי שכטר ג, 231). — °ובמשמ' שרף ואִכֵּל את החלק החולה שבמכה: לתכלית זו השתמשו הרופאים עד כה בתרופות רבות ושונות העלולות לערער את הפה ואת הלוע ולמשוח (pinseln) ולצרוב (beizen) את קליפות הדיפתריה (י. טובים, הדיפתריה, 29). 

— פִע', °צֵרֵב, — שָׁרַף, חָרַךְ: והחפץ בלבי להבה ושלהבת פנים מצרבת כי מלאתי מלים (רמב"ן, מכתב לרבני צרפת, אגרות המורה, אגרת טו). — ואמר הפיטן: על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי דמעתי על לחיי לצרב (קלונימוס בן יהודה, מי יתן ראשי מים, קינ' ת"ב).

פֻע',°צֹרַב, — כמו נִפע', ואמר הפיטן: זכור עריץ בעמונים נחבא, פרץ כרמי עין גדי כהובא, צרבו איש באחיו בחרב להובה (ר"א קליר, זכור איש, קרוב' שבת זכור).

— הִתפ', °הִצְטָרֵב, — כמו נִפע': היתר נכון שיתחיל ליצק על השסוע שמן ורדים פושר ויתחבר בין שני קצוות החבורה אם יצטרבו (קאנון ד ה ג א).