1, ש"ז, מ"ר צֻרִים — אבן קשה, חדה שאפשר לחתך בה ושמוציאים ממנה אש בהקשה. Kiesel; caillou, (silex); pebble2: ותקח צפורה צֹר ותכרת את ערלת בנה (שמות ד בה). ויעש לו יהושע חרבות צֻרִים וימל את בני ישראל (יהוש' ה ג). כשמיר חזק מִצֹר נתתי מצחך (יחזק' ג ט). — ובמדר': כשהיתה אחת מהן יולדת ביום היתה אומרת לבנה צא והבא לי צור לחתוך טבורך (ר' לוי, מד"ר בראשית ל ו). — ובסהמ"א: כי לא לב האדם מצור שלא ידאב על מפלת אבותיו (יוסיפון, גינצבורג, שיג). — ואמר המשורר: אמרו לכל חכם נגדו תעודה צור, כי הוא כמו אודם פטדה ואתה צור (רמב"ע, תרשיש, 25). — ואמר המליץ: צור (שיפער שטיין) הוא מן חמר אשר התקשה, מראהו שחרחרת ובו יכסו גגות הבתים ומגדלות (לינדא, ראשית למודים א ח, לג.).