*, ש"ז, מ"ר, קְבוּתִים, — כמו כָּפוּת, כלי ששמים בו דברים כבושים1: חבית שנתקלפה והזפת שלה עומדת וכן קבותים2 של מורייס שגפתן עם השפה ר' יהודה אומר אינם מצילין וחכ"א מצילין (כלים י ה). — ובסהמ"א, מ"ר קִבּוּאוֹת3, מסגרות של קרשים: כמי נתקין קיבואות דלתות4 בחולו של מועד, כמי כר' יוסי (הלכ' פסוק' לתלמידי רב יהודאי גאון, 130).
1 [עי' כָּפות, והערת המחבר שם, וכן את הערת לֵו בספרו של קרויס, (Lehnw. II, עמ' 499, ערך קבוטין), המסכים לדעת מוספיה שזאת מלה יונ' ϰιβώτιον, ארון עץ, ומזה גם בסור' קַבוּתָא, קאבותא במשמ' זו. וכן גם בארמ' שבתו"מ.]
2 [גרסת הערוך: קבותיים, ובמשנ' מנק' כ"י פרמה: קְבוּתִין, ודפו' ליוורנו: קַבּוֹתִים.]
3 [עפ"י הארמ' שבתו"מ קבוותא או קביותא דדשי (מו"ק יא.), כאלו היה כאן סיום נוסף במלה קבות, כדגמת מלכות, רשות, וכדו'.]
4 [ז"א קבותים של דלתות, של קרשים.]