1, פ"ע, קָדַרְתִּי, קָדְרוּ, קָדָרוּ, קֹדֵר, קֹדְרִים, — א) היה שָׁחֹר ואפל, הפך שָׁחֹר, קָדַר השמש, הירח, היום וכדו',  sich verfinstern; s'obscurcir; to darken:  על זאת תאבל הארץ וְקָדְרוּ השמים ממעל (ירמ' ד כח). שמש וירח  קָדָרוּ וכוכבים אספו נגהם (יוא' ב י). לכן לילה לכם מחזון וחשכה לכם מקסם ובאה השמש על הנביאים וְקָדַר עליהם היום (מיכ' ג ו). — ובהשאלה על האדם: קֹדֵר2 הלכתי בלא חמה (איו' ל כח). — ב) קָדַר ושחה לארץ מפני לחץ גופני או נפשי3,  sich beugen; se courber; to bow down:  על שבר בת עמי השברתי קָדַרְתִּי שמה החזיקתני (ירמ' ח כא). אבלה יהודה ושעריה אמללו קָדְרוּ4 לארץ (שם יד ב). כרע כאח לי התהלכתי כאבל אם קֹדֵר שחתי (תהל' לה יד). נעויתי שחותי עד מאד כל היום קֹדֵר הלכתי (שם לח ז). אומרה לאל סלעי למה שכחתני למה קֹדֵר אלך בלחץ אויב (שם מ"ב י). כי אתה אלהי מעזי למה זנחתני למה קֹדֵר אתהלך בלחץ אויב (שם מג ב). לשום שפלים למרום וקֹדְרִים שגבו ישע (איו' ה יא). אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעברו הַקֹּדְרִים מני קרח עלימו יתעלם שלג5 (שם ו יו). — ובסהמ"א: וכלם יעמדו וכו' ומפחדך יקדרו וידעכו ויאספו נגהם (רס"ג, הבקשה הראשונה, סדור רסע"ג, נ). על כי לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה (ראב"ע, שמות יב ב). וידע זמן מתי תקדר הלבנה וכמה יקדר השמש (הוא, שם כ א). וכבודו נעדר והודו קדר ולא תאר לו ולא הדר (ר"י חריזי, תחכ' הקד', 10). כמו התינוק שמניקתו אמו ומתה והוא בוכה וקודר שאין לו מי שתניקהו (רד"ק, שרשים, אבל). תמר יפיה נאדר, וקדרו המאורות והיא לא תקדר (עמנו', מחב' ב, 15). ופעם ובעת ידוע בזמן החדש יגיע להיות חציו ההוא המזהיר כאלו הוא עצמו חציו ההוא שכלפי מעלה ויהיה אז לפי זה חציו הקודר כאלו הוא כלפי הארץ (ר' יצחק הישראלי, יסוד עולם ג יג, נ:). דן שבא לו גוף הירח כולו וגוף השמש כלו בין שני קווי אחד ושלשה היוצאים מהבטתו, ולכן יראה לו השמש כלו קודר וכו' ולוי לא בא לו שום דבר מהירח נגד עיניו ולכן יראה לו השמש כלו מאיר (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ב ד). ופעמים יהיה היום קודר בלא חמה (תקנות קנדיאה, הרטום-קאסוטו, 9). — ואמר הפיטן: קדרתי כיושבת על פינת גג (ינאי, אמות עשרים, זולאי, שעו). כבה הנר וידעך ותקדר נפשא בעריפיה (רסע"ג, אם לפי בחרך, תוכחה, סדור רסע"ג, תז). ואם את השלכתני בחרתי חצריך, ואם קודר הלכתי נר לרגלי דברך (ראב"ע, אלהי הודיעני, איגר 213). עת תצוה צבאך לקדור יחשכו משחור (ר"י הלוי, יזכרו פלאיך, מאורה לפסח, הגדה כ"י בריט' מוז'). — ואמר המשורר: מה קדרו ימים עד לא נכרו לילות והלילות לפנים צחו (רשב"ג, אולי דמעות, דוקס, 20). אל תתמהו אנשי אדמה על דבר שמש וירח אשר קדרו (הוא, בימי יקותיאל, ברודי, 16). המו גלים ברוץ גלגלים ועבים וקלים על פני הים, קדרו שמיו ויחמרו מימיו ועלו תהומיו ונשא דכים (ר"י הלוי, יועץ ומקים, שעה"ש 97). ושלח גאון ידו בגופו ובכבודו, וקדר מאור פניו והלבין קווצותיו (ראב"ע, בשם אל, כהנא א, 203). ובאור דקדוק יאור להם אור בהיר עולם לא יקדר (השכל וידוע, שיר בסוף המכלול לרד"ק). — ואמר המליץ: רב לנו וכו' לכת קודרים בשער בת רבים (מפו, אהבת ציון טז, 129). — ובינ' פָעוּ', °קָדוּר, ואמר המשורר: ולא יוכלון בכל זאת לחזותך אדון עולם אשר מאיר קדורים (צהלל גאון, לצור יעקב, HUCA III, עמ' 237). — ואמר הפיטן: סובלת וסומכת בשם יוצרה, עבורה תשבי תשלח לבשרה, פניה לאטה והיא קדורה (אום בלי קשר, הושענא, מחז' ויטרי, 449). קדורים קלוע קברות תקרב קיצתם בשופר (אסופים אסופי אשפתות מוס' ר"ה, מחז' איטל' ב, מח:). קדור בכלימות רגוז באימות (אדם איך ינקה, שחר' צו"כ, שם שם קיב.). — °ועל מתכת שצבעה עכור: נשמת הרשע דומה לסיג וברזל קדורים וחשוכים (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה, א).

— הִפע', הִקְדַּרְתִּי, אַקְדִּיר, אַקְדִּירֵם, —  הִקְדִּיר האל את השמים, האפיל, החשיך, verfinstern; obscurcir; to darken: וכסיתי בכבותך שמים והִקְדַּרְתִּי את ככביהם שמש בענן אכסנו וירח לא יאיר אורו כל מאורי אור בשמים אַקְדִּירֵם עליך6 ונתתי חשך על ארצך (יחזק' לב ז-ח). — ואת יער הלבנון: וָאַקְדִּיר7 עליו לבנון וכל עצי השדה עליו עלפה (שם לא יה). — ואמר בן סירא: רע אשה ישחיר מראה איש ויקדיר פניו לדוב (ב"ס גני' כה יז). — ובתו"מ: שעלה תהום התחתון לתהום העליון וחפה עליהם הרקיע והקדיר עליהם הכוכבים (מכי', מסכ' דשירתא ה). — ובסהמ"א: אשר הם קדרים מעת התחלת הקרח ויחסו קדרותם אל העת הזאת מפני שהשטפים המקדירים את המים יהיו בה (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג , קדר). וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף (הוא, כוזרי ג ה). שהתחתון לעולם יקדיר העליון (רש"ט פלקירא, מורה המורה, 89). — ואמר המשורר: הקדיר לבבי מבני קדר עופר יפה מראה צעיר שנים (רמב"ע, תרשיש ד, ברודי, שנא). — במשמ' פ"ע, כמו קל, הִשְׁחִיר, היה קוֹדֵר ואפל: כשהיה ר' אלעזר בי ר' שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של ר' מקדירות (ירוש' שבת י ה). שחור מקדיר טהור, מצחצח טמא (רב, שם נדה ב ו). מה יו"ד זה קומתו כפופה, כך היו הרשעים קומתן כפופה ופניהם מקדירות לעתיד לבוא (ר' אבהו בשם ר' יוחנן, מד"ר בראש' יב). — ובסהמ"א: ומן היום ההוא התחיל הגשם והאויר הקדיר ודלף טורד ביום סגריר (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר, כ"י תימנ').

— הִתפ', הִתְקַדְּרוּ, — הִתְקַדְּרוּ השמים עבים8 , כמו קל: ויהי עד כה ועד כה והשמים הִתְקַדְּרוּ עבים ורוח ויהי גשם גדול (מ"א יח מה). — ובסהמ"א: ואיננו כן קדרות השמש כי היא בעצמה לא נתקדרה רק הלבנה תסתירה ממראה העין (ראב"ע, ספר המאורות, כ"י ברלין). שבהיות העולם ברי נקי מכל חשך עבים יטריח עב ומתקדר העולם בעבים ואח"כ יפיץ את הענן אורו יתברך וכו' (אלשיך לאיוב לז יה). — ואמר המשורר: רוח אנחות נשבה ביער, התקדרו בענן בכי שמי (ר"י חריזי, תחכ' ט, 99). יתקדרו שמים בעבים על פטירת צדיק בן טובים (מצבה משנת תי"ב, וכשטין, Inschriften I, 302). כי מדי התקדרה נפשו ענני עצבת יחדהו בשמחה כנור דוד וישובבהו (שלום הכהן, ניר דוד ג, אך אמנם, 50). ישב רוח ופני שמים התקדרו, והנה נשיאים ועבים והנה ברד ורעם (שם ה', כאור החמה, 86).

— נִפע', °נִקְדַּר, — כמו קל: וגם ידע הלבנה למה נקדרה (ראב"ע, שמות כ א). כשתהיה השמש והלבנה נקדרים צריך אתה לדעת אם נקדרים כולם או מקצתם (הוא, ספר למשאלה בקדרות ח). — ואמר המשורר: אשר מדי הולכים פעמיו בדרכים, מאורות נחשכים והיו נקדרים (תלמידי מנחם, לגבור בתעודה, תשו' תלמי' מנחם, 3). וצוו עב אחותכם בנדיבות בהקדרה בלבת יעליכם להתאפק ולא תבכה לנודם (ר"ש הנגיד, היום מחר, בן תהלים צה, ששון, סו). ואדום עם קדר וכו' תוך נות אלי דר וכו' שכנו יום נקדר נר זבל מחמדי (ר"י הלוי, יהמו שושנים, דיואן ג, 17).

— הָפע', °הָקְדַּר, — כמו קל ונִפע', ואמר הפיטן: זכר עון אבותיו הקדר חטאת אמו בלי להעדר (ר"א קליר, אזכיר סלה, קרוב' שבת זכור).