קַדָּר

*, ש"ז, — פֶּחָר, יוֹצֵר, עושה קְדֵרוֹת  Töpfer; potier; potter: מן המודיעית ולפנים נאמנין על כלי חרס, מן המודיעית ולחוץ אין נאמנין, כיצד הקדר שהוא מוכר קדרות נכנס לפנים מן המודיעית הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחין נאמן, יצא אינו נאמן (חגי' ג ה). שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון, הראשון חייב בנזקי שני (ב"ק ג ד). הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות וכו' בעל הקדרות חייב (שם ה ב). הקדר שהוא עובר והאסל על כתפו והאהיל צדו אחד על הקבר הכלים שבצד השני טהורים (אהל' טז ב). הקדר שהניח את קדרותיו וירד לשתות, הפנימיות טהורות והחיצוניות טמאות (טהר' ז א). לא ילמד אדם את בנו חמר גמל וספן קרר קדר1 רועה חנווני מפני שאומנותן אומנות ליסטין (ירוש' קידוש' ד יא). הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה וכו' (ת"ר, ב"ק לא.). שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדרות (מד"ר במד' טז).2



1 [יש שבא קדר בט"ס במקום קָרָר, ברומ' carrarius, עגלון המהלך בצדי הקרון שהפרה מושכת אותו, כגון: חמור כרגלי חמר, פרה כרגלי קדר, בהמה כרגלי רועה (תוספת' יו"ט ד ו).]

2 [במאמר שבמדרש: תבן לעפרים אתה מכניס, קדרים בכפר חנינה, גזזין בדמשק, חרשין במצרים (רב הונא מד"ר בראש' פו). אך הנֻסְחה מסֻפקת, עי' אלבק.]

חיפוש במילון: