1 [פרשני ימי הבינים, ובעקבותם גם כמה מן האחרונים, חברו גם מלה זו עם קָו במשמ' חוט, ויש שחשבו על מיתר כלי הזמר, המשמיע קול, ואולי לכך התכונו אף השבעים בתרגמם: φϑόγγος. אך הענין דורש כאן מלה ברורה במשמ' דבר, אֹמר, מלה. כי כפי שהראה טורטשינר (HUCA I, עמ' 142 וכו'), טמונה כאן חידה קדומה, המצויה גם אצל היונים, וחוזרת אף בשירת ימי הבינים בעבר' ובערב', על הדבר המדבר אעפ"י שאין לו קול (הפתרון הרגיל: האותיות הכתובות, אך גם יום ולילה והשמים, המספרים את דבר האל). ואף הנקוד הפריד כנראה בין קַוָּם במשמ' דבורם, מליהם בדגשות הו"ו ובין קָו בהוראת חוט. ויש מן החדשים שגורסים קוֹלָם, אבל אפשר שיש כאן מלה קדומה במשמ' דבור, מוצא הפה, ולא מן הנמנע הוא שהיא כמו ב. קַו מן קוא, קיא (השוה שתו ושכרו וקוו, כתיב במקום קיו, קִיאוּ, ירמ' כה כז), כדברי ר"י הלוי בחידתו על הקולמוס והאותיות האלמות והמדברות: ומה צפור אשר יקיא שחורים וכו' והוא אלם ירנן כמהירים.]