רק בהכפלה, קַו-קָו, קַו לָקָו, ש"ז, — כמו קִא, קיא, צואה1: לכו מלאכים קלים אל גוי ממשך ומורט אל עם נורא מן הוא והלאה גוי קַו-קָו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו (ישע' יח ב). בעת ההיא יובל שי ליי' צבאות עם ממשך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה גוי קַו-קָו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו (שם שם ז). כי צו לצו צו לצו קַו לָקָו קַו לָקָו זעיר שם זעיר שם (שם כח י). והיה להם דבר יי' צו לצו צו לצו קַו לָקָו קַו לָקָו זעיר שם זעיר שם (שם שם יג).
1 [בשתי הפרשיות המובאות הבינו התרגומים הקדומים ופרשני ימי הבינים קו-קו, קו לקו או כלשון קָו, קָו ומשקלת, או כלשון תקוה, ואף היו שפרשו קו מן הערב' קֻוָּה قوّۃ במשמ' כֹּח, ומן החדשים היו שבארו גם צו לצו וגם קו לקו במקום השני כלשון פטפוט הילדים (עי' גם הערת המחבר בערך א. צַו). ואולם, כמו שראה ראשונה א. גיגר בספרו Urschrift, כונת הפרשה הזאת בישע' כח לתאר את לכלוך השכורים במלים כי כל שלחנות מלאו קיא צואה (פסוק ח), ובהרחבת תמונה זו משוה הנביא את השכורים לתינוקות מתלכלכים; צו לצו קו לקו, מלשון צואה וקיא (עי' גם טורטשינר ZDMG 66, עמ' 398 וכו'; הוא, דביר ב', 67 וכו'), וכן נמצא קוו (כתיב, והקרי: קיו) במקום קיאו, קואו, בהשמטת האלף (ירמ' כה כז). וגם בפרשה הראשונה (ישע' יח) כונת הנביא בתאר גוי קו-קו ומבוסה לגנות הכושים ולא לשבחם, כי כן אף מבוסה לשון געל-נפש היא ככתובים: נפש שבעה תבוס נפת (משלי כז ז), מתבוססת (ז"א מלוכלכת) בדמיך (יחזק' יו ו, כב), כפגר מובס (ישע' יד יט), מפעל בוס במשמ' זו, שכנראה אין לו קשר אל בוס ברגלים. ובסהמ"א השתמשו בצרוף קו לקו ע"פ משמ' קָו, ועי' שם.]