א. קוֹעַ

° 1, ש"ז, — צואר, Hals; col; neck: מעשה באחד שהראה על תבן של חבירו, אמר לו רב לא תראה, אמר לו אראה ואראה, עמד רב כהנה ושמט קועו2 (הלכ' פסוק' לתלמידי רב יהודאי גאון, ממונות, 65). מי ששוחט בהמה ועוקר קנה מן הקוע ואין מניח שיעור שתי שעורות מן הקוע אפילו עוקה אחת טריפה (שם, שחיטה, 141).



1 [על פי הארמ' שבתו"מ.]

2 [על פי ב"ק קיז.]

חיפוש במילון: