קוֹצָה
* 1, ש"נ, — קוצה מן האות, כמו קוֹץ: עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור, אמרו רבותינו, באותה שעה עלה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואומר רבון העולמים לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם וכו' אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו בטלין וקוצה ממך איני מבטל (מד"ר שמות ו).
1 [ספק הוא אם היתה הצורה קוֹצָה בש"נ קיימת בלשון חז"ל. כי כנראה אין כאן אלא כתיב לא מדֻיק ע"פ הצרוף קוֹצָהּ של יוד. ועי' בהערות לקוֹץ בתו"מ, אף לתֹכן המאמר, שכדגמתו אף באונגליון.]