ש"ז, כנ' קִיאֹו, —  מה שהֵקִיא האדם או החי, המזון שהושב מהקיבה, כמו קא: והתעו את מצרים בכל מעשהו כהתעות שכור בְּקִיאֹו (ישע' יט יד). כי כל שלחנות מלאו קִיא צאה בלי מקום (שם כח ח). השכירהו כי על יי' הגדיל וספק מואב בְּקִיאֹו והיה לשחק גם הוא (ירמ' מח כו). —  ובסהמ"א : המרבה במאכל ואוכל אכילה גסה ומצטער ומגיע לו שלשול מלמטה וקיא מלמעלה נקרא בלשון ארמי קיבסא (ערוך ערך קבסתן). וכבר הזכיר החכם משל הקיא על הענין הזה באמרו דבש מצאת וכו' (ר"י אנטולי, מלמד התלמדים, ב., בראשית). ואולם המאכלים המתוק שבהם יותר ויותר ערב הוא הדבש והוא קיא הדבורה, מלאכת זבוב קטן פחות ונקלה (מאזני צדק,  אלגזלי, באור יב, 132). — °וקי הימי במשמ' מחלת הים, :Seekrankkeit; sea sickness; mal de mer ואשר יפוחד מקי הימי שלשלהו (חרוזי אבן סינא, בהנהגת הולכי דרכים).