קִיאָה

°, ש"נ, —  שה"פ מן קִיא, מעשה האדם והחי המקיא: וכיון דתסיל מקיא פסול מפני הקיאה המעורבת והיה ליה כרוק בעלמא (רש"י, חול' סב:, ד"ה תסיל).  שאסור לאכול דבר מאוס ודבר שמביאה לידי קיאה (ספר חסידים תתתתנח). והעסיס שנעשה מהבוסר וכו' ועוצר ומונע הקיאה (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ה, פרק ב אות עין).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים