*, קָיָּמָא1, ש"נ, — כמו קִיּוּם: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו (רבי יהודה, שבת טו ב). החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה וכו' (יבמ' ד א). הפילה אשתו, אינו נזיר, רבי שמעון אומר, יאמר אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה וכו' (נזיר ב ח). בכל כותבין בדיו, בסם וכו' ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא (גיט' ב ג). נתכוון וכו' לנפלים והרג בן קיימא פטור (ב"ק ד ו). והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, מה אפרוחין בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות (חול' יב ג). כאן בנפל, כאן בבן קיימא (רב כהנא, נדה כו:). אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא (רב, שם שם). — ובסהמ"א: ויקם ויעבר את הנהר, קימה היתה לו כשברח (בראשית רבתי, אלבק, 143). ומכאן אנו אומרים על הטובה שהוא מעשה במקום שיש לה צורה וקיימה וראויה היא להקרא מעשה (ראב"ח הנשיא, הגיון הנפש, ד, לא:).