ש"ז,— עץ הקִיק, הממהר לגדול1: וימן יי' אלהים קִקָיוֹן ויעל מעל היונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו וישמח יונה על הַקִּיקָיוֹן שמחה גדולה וימן אלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הַקִּקָיוֹן וייבש (יונ' ד ו-ז). ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הַקִּקָיוֹן וכו' אתה חסת על הַקִּקָיוֹן אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד (שם שם ט-י). — ואמר המשורר: רב לך לעשות עול ודי להיות ארזי האדמה קקיוניה (רשב"ג, נפש אשר עלו, דוקס, 10. אמרתי שמחת על השיר תחריד צורתו כל רעיון כשמוח יונה הנביא עת שמר על הקיקיון (עמנו', מחב' כג, 181). עד מתי אהי נקל בעיני וקיקיון תהי הופך חסדי (ד"ה של יהודי מצרים וא"י ב, יעקב מן. 16). שמחת תבל כקקיון בן לילה היה ואבד, וטובו כחלום חזיון ולבקר שקר ובד (ר"י נג'ארה, יברח כצל, עולת חדש כד). — °ותמר קִיקָיוֹן: תמר קקיון (שירעס פאלמא) עלים שלו, גדולים ורחבים מאד עד כי יוכלו ששה אנשים לעמוד תחת עלה אחד (לינדא, ראשית למודים א ז, כו:).
1 [עי' א. קִיק, הערה. ונאמר בבבלי : מאי שמן קיק וכו' ריש לקיש אמר קיקיון דיונה, ע"כ. ונוהג בלשון הבטוי קיקיון של יונה בתמונה לכל דבר אשר בן לילה יהיה ובן לילה יאבד.]