קַלָּל

* 1, ש"ז, מ"ר קַלָּלוֹת, — מין כד, Krug; cruche; jug: העיד רבי יהושע ורבי יקים איש הדר על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ שהוא טמא (עדי' ז ה). ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת, ומביאים זכר של רחלים וקושרים חבל בין קרניו וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל (פרה ג ג). קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור (שם י ג). האסל שהוא נתון על גבי התנור ובו שני2 קללות אחד מכאן וא' מכאן ר"ע מטהר וחכמים מטמאין (שם י ד). קלל של חטאת שהוא נתון בחלון ויש במקומו טפח על טפח ברום טפח וכו' הרי זה מצילו (תוספת' אהיל' ז יא). קלל של חטאת שהוא נתון בארובה אם משלשל טמא ואם אינו משלשל טהור (שם שם יא ט). קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, במה דברים אמורים, בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד וכו' טמא (שם פרה י ה). — ובסהמ"א: ובפתח העזרה היה קלל של אפר, נוטלים האפר ונותנין במים שבכוסות (רמב"ם, פרה אדומה ב ז). — ואמר המשורר: בכספו ובזהבו יתהלל וכו' ומגאותו ידל וישא מים כקלל (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר ה, כב.).



1 [יש מנקדים קְלָל ואחרים קָלָל, מ"ר קָלָלוֹת, או קַלָּל, וכן במסרת הבבלית (פורת, לשון חכמים, 123) קַלָל, קַלָלוֹת. וכנראה נולדה המלה בחקוי לקול המים הנוזלים מן הכלי, ועי' קְלִילִית.]

2 [נ"א: שתי.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים