1, קַלֹּתִי, קַלּוֹתָ, קַלּוּ, יֵקָלּוּ, תַּקַַל, אֵקַל, — א) במשמ' היה קל תנועה, מהיר: שאול ויהונתן וכו' מנשרים קַלּוּ מאריות גברו (ש"ב א כג). הנה כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו קַלּוּ מנשרים סוסיו (ירמ' ד יג). וְקַלּוּ מנמרים סוסיו וחדו מזאבי ערב ופשו פרשיו ופרשיו מרחוק יבאו  יעפו כנשר חש לאכול (חבק' א ח). — ובמשמ' קל לחלף ולהתעלם: ימי קַלּוּ מני ארג2 ויכלו באפס תקוה (איוב ז ו). יימי קַלּוּ מני רץ ברחו לא ראו טובה (שם ט כה). —  ב) במשמ' התמעט, נעשה מעט: וישלח את היונה מאתו לראות הֲקַלּוּ המים מעל פני האדמה (בראש' ח ח). ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קַלּוּ המים פני האדמה (שם שם יא). —  ג) והיה קל בערכו ובחשיבותו, נבזה בעיני עצמו או לפני אחרים: ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה וַתֵּקַל גברתה בעיניה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה וָאֵקַל בעיניה (שם יו ד-ה). כי מכבדי אכבד ובזי יֵקַלּוּ (ש"א ג ל). וצוה עליך יי' לא יזרע משמך עוד מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה אשים קברך כי קַלֹּותָ3 ׁנחום א יד. ויען איוב את יי' ויאמר הן קַלֹּתִי מה אשיבך ידי שמתי למו פי (איוב מ ד). — ובתפלה: מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם (אב הרחמים, שחר' שבת). — ובסהמ"א: אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה (רש"י, שמות לא יג). מכלות עינים ומדיבת נפש, העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא  וסוף שלא ירפא (הוא, ויקר' כו יו). שאינו ראוי לעשות מלאכה וכו' אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת(הוא, גיטי' מב:, ד"ה  הניחא). ובטרם יגיעו אל קרקע הבור והאריות קלו לקראתם כי לא טרפו טרף מתמול שלשום ויבלעום כלביבות (יוסיפון, גיצבורג, כז).

— נִפע' נָקָל, נַקַל4, נְקָלֹּתִי, נָקֵל, נְקַלָּה, יִקֹּלּוּ, — כמו קל, א) היה קל תנועה, מהיר: ותאמרו לא כי על סוס ננוס  על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יִקַלּוּ רדפיכם (ישע' ל יו). — היה קטן ערך ובזוי: ויאמר דוד הַנְקַלָּה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה (ש"א יח כג). וּנְקַלֹּתִי עוד מזאת והייתי שפל בעיני (ש"ב ו כב). ויהי הֲנָקַל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צדנים וילך ויעבד את הבעל וישתחו לו (מ"א יו לא). וְנָקֵל זאת בעיני יי' ונתן את מואב בידכם (מ"ב ג יח) . נָקל מהיותך לי עבד וכו' ונתתיך לאור גוים (ישע' מט ו). ויאמר אלי הראית בן אדם הֲנָקֵל לבית יהודה מעשות את התועבות אשר עשו פה (יחזק' ח יז) — ג) ובמשמ' היה הדבר קטן לעשות, ומכאן במשמ' ללא עבודה מרובה, Leicht; facile; easy: ויאמר  יחזקיהו נָקֵל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחרנית עשר מעלות (שם כ י). בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נָקָל (משלי יד ו). — ותה"פ עַל נְקַלָּה: וירפאו את שבר עמי על נְקַלָּה לאמר שלום שלום ואין שלום (ירמ' ו יד), וכעין זה שם ח  יא. — ובתו"N: א"ל (אביו) חייא בני, ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לו' ימים וכו' (אבא, מד"ר שה"ש, מים רבים). — ובסהמ"א: כשתמתח הטרפשא המתוחה אשר לה פועל כל העצלים ר"ל כוויצתם והתקבצות תכנס הנשימה בה בנקלה (פרקי משה א, ב.). פרצו נקלי עם אשר אין בם מוסר (חמדה גנוזה, 20). —  ואמר המשורר: יקלל דור מכבד את נקליו בלי צדק ומקלה את גביריו (רמב"ע, יריבי, ברודי, רטז). נקלותי אני קטן ושפל (אברהם בן זכריה ג'בני, אדון עולם, שירי תימן, 225).

— פִע', קִלַּל, קִלְלַנִי, קִלַּלְתָּ, מְקַלֵּל, מְקַלְלַוְנִי, מְקַלְלֶךָ, מְקָלֶלְךָ, מְקַלְלִִים, קַלֵּל, קַלֲלֶךָ, קַלֲלוֹ, קַלֵּל, אֲקַלֲלֵם, תְּקַלֵּל,  יְקַלֵּל, יְקַלֶּלְךָ, יְקַלֲלֵם, יְקַלֲלוּ, — קִלֵּל האלהים או האדם את פלוני, הביע את רצונו שתבוא עליו רעה, ארר אותו5: ואברכה מברכיך ומְקַלֶּלְךָ אאר (בראש' יב ג). וּמְקַלֵּל אביו ואמו מות יומת (שמות כא יז). לא תְקַלֵּל חרש ולפני עור לא תתן מכשל (ויקר' יט יד). כי איש איש אשר יְקַלֵּל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קִלֵּל דמיו בו (שם כ ט). על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכו' ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לְקַלְלֶךָּ (דבר' כג ה). ויקם בלק בן צפור וכו' וישלח ויקרא לבלעם בן בעור לְקַלֵּל אתכם (יהוש' כד ט). ויבאו בית אלהיהם ויאכלו וישתו וַיְקַלְלוּ את אבימלך (שפט' ט כז). ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא וכו' ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא וּמְקַלֵּל וכו' וכה אמר שמעי בְּקַלְּלוֹ צא צא איש הדמים ואיש הבליעל וכו' ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יְקַלֵּל הכלב המת הזה את אדני המלך וכו' ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרויה כי יְקַלֵּל וכי יי' אמר לו קַלֵּל את דוד וכו' הנחו לו  וִיקַלֵּל וכו' ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך וִִיְקַלֵּל (ש"ב יו ה—יג). ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קִלֵּל את משיח יי' (שם יט כב). והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קִלְלַנִי קללה נמרצת (מ"א ב ח). אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ לא נשיתי ולא נשו בי כלה מְקַלְלַוְנִי6 (ירמ' יה י). בפיו יברכו ובקרבם יְקַלְלוּ סלה (תהל' סב ה). יְקַלְלוּ המה ואתה תברך (שם קט כח). מְקַלֵּל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך (משלי' כ כ). אל תלשן עבד אל אדנו פן יְקַלֶּלְךָ ואשמת, דור אביו יְקַלֵּל ואת אמו לא יברך (שם ל י-יא).  גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מְקַלְלֶךָ כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם את קִלַּלְתָּ אחרים (קהל' י כא-כב). גם במדעך מלך אל תְּקַלֵּל ובחדרי משכבך אל תְּקַלֵּל עשיר (שם י כ). ואריב עמם וָאֲקַלְלֵם ואכה מהם אנשים ואמרטם (נחמ' יג כה). — וקִלֵּל את האדם בשם ה' באלהים: ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות וַיְקַלֵּל הפלשתי את דוד באלהיו (ש"א יז מג). ויפן אחריו ויראם וַיְקַלְלֵם בשם יי' (מ"ב ב כד). — וקִלֵּל האל את האדמה: ויאמר יי' אל לבו לא אסף לְקַלֵּל עוד את האדמה בעבור האדם (ברא' ח כא) . — וקִלֵּל האדם אלהים, במשמ' חרף אותו: אלהים לא תְקַלֵּל ונשיא בעמך לא תאר שמות כב כז. ויקב בן האשה הישראלית את השם וַיְקַלֵּל (ויקר' כד יא). הוצא את הַמְקַלֵּל אל מחוץ למחנה וכו' ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יְקַלֵּל אלהיו ונשא חטאו (שם שם יד-יה). — וְקִלֵּל במלכו ובאלהיו: ועבר בה נקשה ורעב והיה כי ירעב והתקצף  וְקִלֵּל במלכו ובאלהיו (ישע' ח כא). ועי' ב. בָּרַךְ —  וְקִלֵּל האדם לו: בעון אשר ידע כי מְקַלֲלִים במקור הושמט הניקוד להם7 בניו ולא כהה בם (ש"א ג יג). — ואמר בן סירא: אל תבזה שאלות דל ואל תתעלם ממדכדך נפש ולא תתן לו מקום לקללך (ב"ס גני' ד ה). — ובתו"מ: ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו' אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו8 (כתוב' ז ו). אלו הן הנסקלין, הבא על האם וכו' והמקלל אביו ואמו ןכו' (סנה': ז ד) והמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם, קללם בכינוי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים (שם שם ח). הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם וכו' קנאין פוגעין בו (שם ט ו). זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב וכו' (שם יא א). המקלל בכולן חייב וכו' המקלל אביו ואמו בכולן חייב וכו' המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה (שבוע' ד יג). סליק לגביה (לנחום איש גם זו) רבי עקיבה, אמר ליה, אי לי שאני רואה אותך כן, אמר ליה, מ את מקלליני (ירוש' פאה ח ט). גוי אחד פגע בו ר' ישמעאל ובירכו א"ל כבר מילתך אמיר', אחר פגע בו וקיללו, א"ל כבר מילתך אמיר' (שם מגי' א יא). מעש' במרת' (בת בייתוס) שפסקו לה חכמים סאתיים יין בכל יום וכו' אע"פ כן קיללה אותן ואמרה להן כך תתנו לבנותיכם (שם כתוב' ה יב). בן נח שקילל את השם, נתגייר פטור (ר' חנינה שם קדוש' א א)|. המגדף אינו חייב וכו' ואמרין ליה גדף, אלא אותו השם שאמרתי לפניכ' אותו קילל ובו קילל (שם סנה' ז י). מעשה במנחם איש גופתה אריח שהיה מגלגל בחביות ובא אליו שרו של פעור בלילה וכו' אמר לו מנחם מה אתה מקלליני, נתיירא ממנו ואמר לו עוד איני מקללך (שם שם י ב). חבריי' אמרין ר' טרפון מקללו קללה שהיא נוגעת בגופו (שם נדה ב א). אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום (סיום תפלה של מר בריה דרבינא, ברכ' יז.) אל יכלימוך שפתיך ואל יבזך פיך ואל יקללך לשונך וכו' (כלה רבתי ד). ועלה מן הארץ ועלינו לא  נאמר אלא ועלה, אמר ר' אבא בר כהנא, כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים (מד"ר שמות א). ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן (ר' לוי, שם ויקר' טו). לבן מלכים שאמר לו אביו לך לבית הספר וכו', ידע אביו שלא הלך לבית הספר מקללו ומשמיעו דברים רעים וכו' (שם במד' ב). בברכת המינין מחזירין אותו (את העובר לפני התבה) בעל כרחו וכו' שאם יהיה בו צד מינות יהיה מקלל את עצמו והקהל עונין אמן (תנחומ' ויקר' ג). — ואמר המשורר: וכמה שמעה אזני כי כלו מקללני (ראב"ע, אל בוראי, כהנא א, 115).

— פֻע', יְקֻלָּל, תְּקֻלָּל, מְקֻלָָּלָיו, — קֻלַּל האדם וכדו' קִלְלוּ אותו: כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יְקֻלָּל (ישע' סה כ). כי מברכיו יירשו ארץ וּמְקֻלָּלָיו9 יכרתו (תהל' לז כב). קל הוא על פני מים תְּקֻלַּל חלקתם בארץ10 (איוב כד יח). — ובסהמ"א: ורבים השתבשו לחקור למה קולל הנחש וכו' (ראב"ע, בראש' ג א). שרפואת בעל חמה שינהיג עצמו שאם הוכה וקולל שלא ירגיש כלל עד שיעקור החמה ממנו (ר"י נחמיאש, פי' משלי א ד). — ואמר המשורר: ונזרי חלל ועמי שלל וחלקי קלל ויהי לזר ירשה (ר"י הלוי, אהה אדני, שעה"ס 115). 

— הִפע', הֵקַל, הֲקִלֹּתַנִי, הֵקֵלּוּ, הָקֵל, יָקֵל, — א) הקל דבר מעל פלוני, הקל מדבר, המעיט במדה או במשקל, verringern, erleichtern; diminuer, alléger; to lighten, diminish: והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם וְהָקֵל מעליך ונשאו אתך (שמות יח כב). ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יָקֵל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם (ש"א ו ה). אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הָקֵל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד (מ"א יב ד). כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עלנו ואתה הָקֵל מעלינו וכו' (שם שם ט). כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הֵקַל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים (ישע' ח כג). ויטלו את הכלים אשר באניה אל הים לְהָקֵל מעליהם (יונה א ה). — ב) הֵקַל את פלוני, עשה אותו קל ובזוי, זלזל בו: ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר עשר ידות לי במלך וגם בדוד אני ממך ומדוע הֲֳקִלֹּתַנִי ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי (ש"ב יט מד). יי צבאות יעצה לחלל גאון כל צבי לְהָקֵל כל נכבדי ארץ (ישע' כג ט). אב ואם הֵקֵלוּ בך (יחזק' כב ז). — ובתו"מ: ובוזי יקלו, אלו הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקב"ה מקילם (מד"ר במד' ח). בכה תבכה, בוכה על עצמה ובוכה על שפירש מהם ירמיה, למה שהיה מיקל את העול מעליהם (פסיק' רבי, בכה תבכה, קלז.). — *והקלה האשה מדדיה: לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך כוס או לתוך הקערה ותניק את בנה (תוספת' שבת י כב). *הקל את שערו שהכביד: נזיר עולם הכביד שערו מקל בתער וכו', נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקל (נזיר א ב). תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים (תענ' יג.). מיקל אדם כל גופו בתער (רב, נזיר נח:) — *הקל ממשאו: הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר (דמאי ג ב). *והקל על פלוני: שלא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו (ערוב' ד ט). *והקל על עצמו: כל הנשבע להקל על עצמו חייב, להחמיר על עצמו פטור (שבוע' ח ו). — *והקל בדין, בנגוד להחמיר, דן אותו במדה קלה: כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל (רבי שמעו', כלא' ב ב ). ובזו רבי אליעזר מיקל ורבי יהושע מחמיר בדורס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע איזו היא, רבי אליעזר אומר רואין אותן כאלו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות. רבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהיו שם מאה כדים (תרומ', ד י). ממקום שרבי אליעזר מיקל משם רבי עקיבא מחמיר (שם ו ו). ר"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירין. אמרו לו לרבי שמעון, אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל, אמר להם מה לא אם הקל בתרומה החמורה מקום שהקל בכרשינין ובתלתן, נקל במעשר שני הקל, מקום שלא הקל ברשינין ובתלתן (מע"ש ה ב). ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו' להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו (ערל' ב ו). אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל (ערוב' ה ה). אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין, אמרו לו, מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל להיות אופין פתין גריצין וחורי (ביצה ב ו).סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל (נדר' ב ד). ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהם ברשות הנזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר וכו' אינו דין שנחמיר (ר' טרפון, ב"ק ב ה). יש בערכין להקל ולהחמיר, בשדה אחוזה להקל ולהחמיר וכו' (ערכ' ג א). אמרו לו לר' אליעזר, ומה אם במקום שהחמיר עליה בדם השופי הקל בדם הקושי, מקום שהקל בדם השופי אינו דין שנקל בדם הקושי, אמר להן וכו' ממה הקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה (נדה ד ו). ומה אם במקום שהחמירה תורה באוכלי תרומה לזרים הרי היא עולה מתוך החולין להאכיל לזרים, מקום שהיקילה תורה באוכלי תרומה לכהנים אינו דין שתעלה מתוך התרומה להאכיל לכהנים (תוספת' תרומ' ו ד). סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואינך אלא מקל (ר' יהודה בן בתירה, מכי' בא, מסכתא דפסחא ה). שמעתי שמקילין ומחמירין בה (בטבילת קרי) וכו' מקיל בה לרחוץ במים שאובין, מחמירין בה לטבול במים חיים (ר' ינאי, ירוש' ברכ' ג ד). אע"ג שמקל אני על אחרים, מחמיר אני על עצמי (רבי יהודה, ברכ' כב.).כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמיריין הלכה כדברי המחמירין (רבב"ח בשם רבי יוחנן, ערוב' מו.). כל שיש לך להקל בעירובין הקל  (רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו, שם פ.). מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה (ר' זירא, יבמ' פח.) — *והקל ראש בדבר, עם פלוני, זלזל, לא הקפיד, לא דיק: לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח (ברכ' ט ה). האומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך (נדר' ב א). לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו ולא יקל עמו את ראשו (תוספת' ע"ז א ב). — והקל פומו: אם הקלות פומך להקל מצוה אחת סופך להקל באחרת (דא"ז ג). — *והקל את רגליו, במשמ' היה קל ברגליו בלכתו, מהר: זה שהוא הולך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו (רב הונא, ירוש' ברכ' ה א).11 — *והקל במשמ' חסך, קמץ:כל המיקל בסעודת הקזת דם מקילין לו מזונותיו מן השמים ואומרין הוא על חייו לא חס אני אחוס עליו (רב ושמואל, שבת קכט.). — *והקל, במשמ' פ"ע, הוקל לו: המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והקל כמה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב (סנה' ט א). ובסהמ"א: ובוזי יקלו, לא שאני מיקל אותם אלא הם יקלו מעצמם, דהואיל ואינו מכבדני אלא מיקל אינו מכובד ביניהם אלא זל  וקל (רש"י, אב' ד א). אבל היצר אין מספיק לו ממך נצוח פעם ומאה פעמים וכו' ואינו מקל בקטנות שבקטנות ענינך לנצח אותך בה (ר"י א"ת, חו"ה, יחוד המעשה ה). אבל אופני קנות הכניעה והדרך שמקל אותה על האדם הוא שתה' מחשבתו ורעיונו תמיד בשבעה דרכים (שם, הכניעה, ה). ואנשים בני בליעל התחילו לפרוץ גדרן של ראשונים, ונהגו קלות ראש, עד שהקילו בעצמם ליכנס בבית חמיהם ויאכלו וישתו שם  וכו' (תקנות קנדיאה, הרטום-קאסוטו, 11). °ובמשמ' התיר, ותר, הניח, הסכים erlauben, hingehen lassen; permettre, passer; to permit, pass over: אלא שהוא (תאר היחס) הראוי שבתארים אשר צריך שיקלו בתאר הבורא בו (ר"ש א"ת, מו"נ א נב). ואנחנו נקל לו בהיותה (יציאת המרכזים) סביב נקודה באש או באויר (הוא, שם ב כד). — ואמר הפיטן: שלישים פתחו ראשון לקלקל, אצו סלול ארח לעקל, שם אל באליל להקל (משה ברבי קלונימוס, מה מועיל, קרוב' אחרון פסח). ואמר המשורר: ושמרתי ביושר מועדי אל כהלכתם ליושבי האהלים, ימי שבת ויום שופר וכפור ימי סוכה ועד צאת הרגלים, והיה ממגור חלול כמו אש בתוך לבי ואם תמצא מקילים (ר"ש הנגיד, הלי תעש, בן תהלים כט,ששון, כג). — °ובדקדוק, הֵקַל את האות, לא הדגיש אותה, שם אותה רפה: וממה שבא דגוש שלא כמשפט וכמנהג, אמרם וקנמן בשם בדגש הנון, והדין היה להקל אותה, כי מה שיהיה בהפרד מן הדמיון הזה דגש יקלו אותו בהתחבר (ר"י א"ת, הרקמה, כב, 145).

— הִתפ', *הִתְקַלֵּל, נִתְקַלֵּל, — כמו פֻע', שקִלְלוּ אותו: אמר הב"ה, אינו בדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך (ר' לוי, ירוש' מגלה ג ז). נתקללה בבל נתקללו שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה (ר' ירמיה בן אלעזר, ברכ' נח.). עשר קללות נתקללה חוה (רב יצחק בר אבדימי, ערוב' ק:). אף על פי שנתקללו המאורות מערב שבת אבל לא לקו עד מוצאי שבת (בשם ר' שמעון, מד"ר בראש' יא). שמתחלה נתקלל נחש ואח"כ נתקללה חוה ואח"כ נתקלל אדם (שם שם כ). על ידי יין נתקלל שלישו של עולם שנאמר וייקץ נח מיינו וכו' ויאמר ארור כנען וכו' (שם במד' י). וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מה ראה ליפרע מהם בנחשים, לפי שנחש פתה בלשון הרע תחלה ונתקלל ולא למדו ממנו (ר' עקיבא, שם שם יט). מה אקב לא קבה אל, בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו, כשנכנס יעקב ליטול את הברכות נכנס במרמה וכו' מי שמוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל (שם שם כ). — ובסהמ"א, התקלל, במשמ' נעשה קל: וכן דרך אדם בזמן שמצטער אינו יכול להכבד ולעמד על עצמו, אלא מתקלל כדבר הקל שמתנענע ומתנדנד לכאן ולכאן (תשו' הגאו' הרכבי שסד, רמד).

— הָפעל, °הוּקַל, שהקלו בו, שנעשה קל: שחפת, חולי שמשחף את הבשר וכו' דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה (רש"י, ויקר' כו יו). או במוחלת לבעלה דמי, הואיל ובידו הכתובה והוקל בעיניה להחליטה (הוא, כתוב' נג.). ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם (תשו' רמב"ם קפ, א"ח פרימן, 175). — ובדקדוק, הוקל הפעל, נגזר בצורת בנין קל: ולא ישרו בעיני דברי האומר בפעלים האלה, אשר אנחנו אומרים שהם מוקלים מהפעיל, שבנינם הפעל בלתי מוקל ר"ל הַדְבֵּק  וְהַדְרֵךְ והָחְבָּה (מראה המקום נשמט מהפתקה) ר"י א"ת, הרקמה ז, 40. — והוקלה האות, במשמ' לא הֻדגשה, באה רפה: וכן היא ההקשה במר ואהלים וקנמון להיות בהסמכו מוקל הנון (ר"י א"ת, הרקמה כב, 145).