קָלָל

ש"ז, — דבר חלק ומזהיר1, מתכת חלקה: ונצצים כעין נחשת קָלָל (יחזק' א ז) . וזרעתיו ומרגלתיו כעין נחשת קָלָל (דני' י ו). — ובסהמ"א, גם ת"ז: באותו השתן הזך הקלל, השתן הזך הקלל, עם הקדחת מורה על כאב ספר השתנים, כ"י ברלין). וג"כ בעיר אלחלה יש בביהכ"נ שלה ספר אחד קדוש והתיק שלו מנחשת קלל וחרות על התיק אלו שמות הקדש (יוסף סמברי, לקוטים, ברלינר, 8). — ואמר הפיטן וסוד עירין אשר כעין קלל בוערים לפני שיר זה לא מפארים (ר"א קליר, הוא נקרא, סלוק שבת החדש). כלך ברה כנוצצים כעין קלל (משלם בר קלונימוס, צאינה וראינה, יוצ' ב פסח). נוראים ונשאים כעין קלל יתנוצצון (אראלים וחשמלים, אופן שבת א אחה"פ). — ואמר המשורר: עוז מצחי חזק כנחשת קלל (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר ה, כב).



1 [כך בקרוב פרשו ותרגמו כל הקדמונים.  השבעים: ἔξαστϱάττων, מזהיר, וולג': eandentis, לוהט; ת"י מצלהב. רש"י: מזוקק ומאיר, ומנחם חברו עם קלוי באש; רד"ק: ממורט וזך; ר"א מבלגנצי: ממורט ומוצהב שנראה לפני החמה כאילו נצוצות יוצאין ממנו. ועי' גם א. קִלְקַל, הערה.] 

חיפוש במילון: