1 [גם צורת המלה וגם פרושה כבר לא היו ידועים גם בימי אמוראי א"י ובבל. וכן נאמר בירוש' סנה' ו ה למשנה זו: אנן תנינן קליני, אית תניי תני קל אני, מאן דמר קליני לית הוא אלא קליל, מה דמר קל אני לית הוא אלא נטיל, ע"כ. ובבבלי   סנה' מו: א"ר מאיר כו' מאי משמע, אמר אביי כמאן דאמר קל לית, א"ל רבא א"כ כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה, אלא אמר רבא כמאן דאמר קיל לי עלמא וכו', ע"כ.
ואלה דברי האי גאון (אוצר הגאו', חגי' 30-32):  ושש(אלתם) הא דאמר ליה רבה בר שילא לאליהו מאי קא עביד הקב"ה וכל', וכתבת קלני מראשי קלני ומזרועי יפרשם אדננו וכו' וקלני מראשי כבר מפורש הוא במקומו בתלמוד כי במדרש כי קללת א' תלוי נאמרה משנה זו. וקלני לשון מקוצר ופירושו משביעך אני. וכן רוצה ני, שני אומר, יודיעני לשום מי הקדשנו, והרבה בזה בדברי חכמים. וכן דרש ר' מאיר כי קללת אלהים תלוי דברה תורה לשון בני אדם בזמן שאדם מצטער מה לשון אומ' קלני מראשי קלני מזרועי. ובימיו של ר' מאיר היו דברים הללו מצויין הרבה בפי בני האדם. ואמרינן עלה מאי משמעא אמר אביי כמאן דאמר קלי לאית. עד עכשיו כך דרך מדברי לשון ארמי בזמן שאדם מצטער הרבה אומרין עליו יתיב בקלי לאית. ודומה כי הוא מלשון קולא שהוא פח, כלומר יושב  בצער כמי שהוא נלכד בפח, וקולא זה שאנו אומ' בלשון ארמי הוא קולר האמור ומדומה בלשון יוני. אמר ליה רבא האי כבד עלי מיבעי ליה אם מלשון קולא שהוא קולר ומלשון קלי לאית פירש ר' מאיר כי קללת א' תל' היאך היה אומר קלאני מראשי קלני מזרועי שהוא קלות והוא צריך לשון כבדות, אלא אמר רבא קלני כמאן דאמר קליל לי עלמא, וכן דרך אדם בזמן שמצטער אינו יכול להתכבד ולעמוד על עצמו אלא מתקלל כדבר הקל שמתנענע ומתנדנד לכאן ולכאן ואומר קלני מראשי, כן פרש רבה (צ"ל רבא) דברי ר' מאיר כי קללת א' וכו'. ושש(אלתם) הא דאמר ר' מאיר בזמן שאדם מצטער מה לשון (שכינה) אומרת קלעיני מזרועי, לא כן הוא אלא קלני מראשי קלני מזרועי וכו', ע"כ.
ואכן כל הפרושים האלה ואחרים (ועי' גם בדברי (קמינקא HUDA VIII IX, עמ' 182) אינם מסתברים, ואין אף קלילאית בסור' (במלה אחת כמובא בתשובת הגאון במקום אחר, עי' אוצר הגאונים שם) אלא תה"פ של קליל, ולא יאמר ממנו קל אני מזרועי וכדו'. ואין ספק, כי מורה זכרון הזרוע והראש על תקיעת התלוי, הנצלב בפשוט ידים בעץ במסמרות בראשו ובשתי זרועותיו דוקה. ונראה שמלה זרה היא שבחרו בה בדרשת המלה העבר' קללת, כגון למשל  ϰλίνη, כר, במשמ' תנו לי כר מצד ראשי, כר מצד זרועי, ששם תקעוני ופצעוני. ולפי זה אולי קְלִנֵי היא הנוסחה המקורית, ומלים אלו נאמרו מפי השכינה כאלו היא המצטערת ברב רחמיה אפילו על רשעים שנתלו. והרי על נכונות הנסחה שכינה מה (לשון) אומרת, מעיד ההמשך: אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים וכו' וצ"ע.]

2 [כך הנוסח במשנה שבדפוסי המשניות, הירושלמי והבבלי, וכן בכ"י מינכן. בכ"י קופמן: קלעיני מראשי קלעיני מזרועי; במדב"מ קלעיני מזרועי (ואין שם קל' מראשי) וכן בשאלה ששאלו את הגאון, כמובא בהערה הקודמת, עי' שם; בכ"י פרמה: קלעיני מראשי קלני מזרועי; ועוד נמצא קלאני, עי' בהערה הקודמת, ועי' בחילופי נוסחאות בהוצ' שטרק.]

3 [ובאגדה שבבבלי חגי' טו:: אשכיחיה רבה בר שילא לאליהו, א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר,  א"ל אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה  דאחר, א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אבל קליפתו זרק, א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני וכו' אם כך הקב"ה מצטער וכו'.]