°, ש"ז, —  מעשה המקמץ והמקבץ את שפתיו בדבור במבטא, תנועת הקמץ: ולו ראה הוא (מנחם) כי יתכן להביא משקל הערב ביהודית היה מקדמך ולא קדמתהו, אבל ידע כי לא טוב הדבר ולא נכון לעשותו פן תשחת הלשון ויבטלו קמוציה ופתחיה וטעמיה ודקדוקיה (תשו' תלמידי מנחם, 27). כי צדדי הדבור בעברית בדרך החלוקה משיגים קמוץ ופתיחה ושבר, ובחלוקה אחרת קמוץ גדול והוא קמ"ץ וקמוץ בינוני הוא חול"ם וכו' (ר"י א"ת, כוזרי ב פ). הפתחא לאלף והה"א והקמוץ1 לוא"ו והשבר ליו"ד (שם ד ג). — °קִמּוּץ מְאֻסָּף, חולם (ר"י חיוג, מובא עפ"י קלצקין.)