פ"ע, קָמַלּוּ, — קמל העשב, האילן וכדו', נָבַל, welken; se faner; towither: והאזניחו נהרות דללו וחרבו יארי מצור קנה וסוף קָמַלּוּ1 (ישע' יט ו). אבל אמללה ארץ החפיר לבנון קָמַל2 היה השרון כערבה ונער בשן וכרמל (שם לג ט). — ובסהמ"א: ומפחדך החפיר לבנון קמל ונוער בשן וכרמל ואתה חי וקים לעדי עד ולנצח נצחים (רסע"ג, הבקשה הראשונה, סדור רסע"ג, נא-נב). לא יקיש האיש על פשתי העץ פן ימל קצירו וקניו קמלו (שלמה אליוירו, אגרת אילת אהבים, ו.). — ואמר הפיטן: מדת חמס גמלו כן גמול הגמלו, כסוף יאור קמלו כראש שבלת נמלו (שלמה הבבלי, אין צור חלף, זולת שבת א חנכה). זעכתי קמיך להאמל, רצצתים כקנה קמל (משולם בר' קלונימוס, אודך, זולת ב פסח). יצו אל הגומל חסדיו ללב עמל חיות נפש אומל אשר כסוף קמל (ראב"ע, ראי יונתי, איגר 137). — °ובמשמ' פ"י, הוביש, השחית, ואמר הפיטן: צורר אסף כל אספסוף וכו' סכר לקָמלם כקנה וסוף (ר"א קליר, תמימים בעודם, קרוב' שבת זכור). זרעך לא ימצא מעביר באש לקמלו (אזהרות לר' אליהו הזקן, קובץ מע"י גאו' ב, 69). הרשעים נקבעים בתוך סלעים עמך קמול3 (אל מחוללי, אהבה לפרשת שלח). — בינ' פָעוּ' קָמוּל, ואמר הפיטן: קמולי טומאה ורחקה הנה נתן אל פסח שני למובדה (רסע"ג, אצל יום, אזהרות, סדור רסע"ג, רא).

— הפע', °הִקְמִיל, — השחית, השמיד, ואמר הפיטן: פני פאר חפת מעוני הקמיל והקים מעני (ר"א קליר, איכה אשפתו, קינ' ת"ב). נסע ויאסוף המונו להקמיל, נח קרוב מציון מיל (יוסף בן שלמה, אודך כי אנפת, יוצ' שבת א חנכה). מֻתמם מרחם (יעקב אבינו) שרשיו אל תקמל (אל נא רפא, מנח' יוה"כ; סליח' בה"ב).