קָמַע
*, פ"י, — קָשַׁר: מעשה באשה אחת שנישאת לחבר והיתה קומעת1 על ידיו תפילין, נישאת למוכס וקשרה על ידיו קשרים (שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר, תוספת' דמאי ב יז). כלי עור מאימתי מקבלין טומאה, הסנדל משיקמע והמנעל משיגיב על האימום (שם כלים ב"מ ו א).
— נִפע', °נִקְמַע, — נִקְשַׁר: מפני שאינה נקמעת בתפילי (המכריע פה). — ואמר המשורר: נהי נשמע בעת נקמע יְצֻמַּע (צהלל גאון, HUCA III, 299).2
1 [כך גם בבבלי (בכורות ל:). אך בע"ז ל:: קושרת.]
2 [בסדור מנהג ארם צובה, סליח' לר"ה, תמה: כתוב: נדבות פי בוראך יהיו לך כמו קמע, סלסל את תורתו ואת מימיה תגמע, ע"כ. אך בנ"א (תכלאל ב, קכח:); (מחז' איטל, ב, צט.): (הם) יהיו (לך) למקמע, וכך נראה נכון, עי' מִקְמָע.]