*, קמעא1 (עי' גם קמאה), תה"פ — בקֹמֶץ, מעט, לאט: המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל (כתוב' ט ה). וכי מה אכפת להן לעכברין והלא אוכלים בין מהרבה ובין מקמעא (רבי יוחנן בן נורי, ב"מ ג ז). וכמה היא פרס, שתי ביצים חסר קימעא (ר' יהודה, תוספת' מקו' ז ו). כי תשמע קול ה' אלהיך, מכאן אמרו, התחיל אדם לשמוע קמעה סופו משמיעים לו הרבה (ספרי דבר' צו). זה שהוא הולך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו וכו' וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא (רב חונא, ירוש' ברכ' ה א). חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קרית שמע ואתפלל (בבלי שם ד:). ששה דברים נאמרו בסוס, אוהב את הזנות וכו' ואוכל הרבה ומוציא קמעה (פסח' קיג:). איסי בן יהודה היה קורא לחכמים שמות, לר"מ חכם וסופר וכו' לרבי שמעון שונה הרבה ומשכח קימעא (אדר"נ יח). ואם עשית לחברך רעה קימעא יהא בעיניך הרבה, ואם עשית לחברך טובה הרבה יהא בעיניך מעט, ואם עשה לך חברך טובה קימעא תהא בעיניך הרבה, אם עשה לך חברך רעה הרבה תהא בעיניך קימעא (רבי יהודה בן תימא, שם מא). ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן, אם מתפחמין קימעא הן אבודין (רבי יוחנן, מד"ר בראש' יט). אין בך פסולת אלא ציפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קימעא (ר' לוי, שם שם מו). מה הפועל הזה יושב ומשמר לכשיפליג מלאכתו קימעא וילקישנה בסוף וכו' (ר' אלכסנדרי, שם ויקר' ל). אחת, שהיתה יחידה בדורה צדקת, שלשים ומאה משקלה, שהיתה מאה ושלשים שנה חסר קמעה (שם במד' יד). אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אתה יודע כחו של יצר רע שהוא קשה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, סיקלו אותו קימעא בעולם הזה ואני מעבירו מכם (ר"ש בר נחמני, שם שם טו). כתועפות ראם לו, כך היא מדתו, חטאו קמעא הורידן כעוף וכו' (שם שם כ). רבינו משה, זוגות זוגות היינו נכנסין אל האשה והיה אחד ממנו מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה, אפשר שלא הזיע יצר הרע קימעה (שם שה"ש, כמגדל). כיון שבאו לידו עברות וכו' הפליג דעתו מהם קימעא ובאו עמלקים ונזדווגו להם לישראל (ר' יהודה בר' סימון, שם רות א, ויהי בימי שפוט). לפי שבעולם הזה הקריבו קימעא (תנחו' בובר, נשא כג). וקמעא שנתן פתחון פה אל הנחש עמד וקלקל וכו' וקמעא שנתנה (את הכתר) למלכי ישראל מיד עמדו וקלקלו (אליהו זוטא ו). מי שקרא ושנה הרבה ומי שקרא ושנה קימעה וכו' (שם יב, מא"ש, 193). מה המקוה הזה אדם מבקש לטבול ונמצא אביו או רבו שם ומתבייש והולך לו אבל הים מפליג קימעה ויורד וטובל (פסיק' ר"כ, טובה, בובר, קנז:). — ובהכפלה, קִמְעָה קִמְעָה, לאט לאט, קֹמֶץ קֹמֶץ: לא היו משפילין אותה (את הפרכת) בבת אחד כדי שלא יראו הארון אלא משפילין קימעה קימעה עד שיורידוה (מד"ר במד' ד). ולכך האריך הקב"ה אפו עם ישראל שלא טרדם וגבה מהם קמעה קמעה בגלות (שם שם ה). אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מכלין את האומות קימעא קימעא (שם שם יט). כך תהיה גאולתן של ישראל וכו' בתחלה היא באה קימעה קימעה ואח"כ היא מנצנצת ובאה וכו' (דבי חייא רבה, שם שה"ש, מי זאת הנשקפה). מהו ארה לי, אולי אוכל אני לשלוט בהן קימעא קימעא כאדם שהוא אורה את התאנה (תנחו' בלק ו). צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם אני יוסף אחיכם מתו כלם ולא יכלו לענות אותו וכו' הקב"ה עאכ"ו, אלא מה הקב"ה עושה, מתגלה להם קמעא קמעא וכו' (שם דבר' א). מה עשה המלאך, אמר, יודע אני שהקב"ה נתמלא עליהם חימה, אם הולך אני והורגן קימעה קימעא עכשיו הוא מכלם בידי, אלא הרי אני הורג כאחת מהן הרבה כדי שיראה וירחם עליהן (אגדת בראשית לח). — ובסהמ"א: כצפור שנתונה בידי אדם, שאם מכביש ידו עליה קמעא הרי הוא הורגה (מדה"ג שמות יד, הופמן, 149). — ואמר הפיטן: יחומים מאה אשר יחמה טמאה סערו לקמעה ספות רוה את צמאה (ר"א קליר, אותו מבהלת, קרוב' פורים).