*, תה"פ, — כמו קִמְעָה, מעט, wenig; peu; few: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (ר"ש בן חלפתא, ירושלמי ברכ' א א). אדם ישן קימאה ודייו (ר' אילא, שם, סוכה ב ה). יש אדם ישן קימאה הוא עומד ויגע בתורה הרבה (מד"ר בראש' תיאודור א ט). —  ובסהמ"א: שני חמרים מהלכים בדרך וכו' רבץ חמורו שלאחד מהן וכו' התחיל להשיח עמו עזוב קימאה מכאן, פרוק מכאן, טעון מכאן וכו' (מדה"ג דבר' טז יב, הסגלה, 188).