א. קִעֲקַע

*, קִעֲקֵעַ, פ"י, — חרת וצרב ואִכֵל, einätzen, tätowieren; corrder, tatour; to corrode, tatoo: הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם (מכות ג ו). — ובמשמ' עקר מן השרש, נתץ והרס: גזל מריש ובנאו בבירה, בית שמאי אומרים יקעקע כל הבירה כולה ויתננו לו (ירוש' ב"ק ט ח, וכעין זה בבלי, שמואל, תענ' טז.). והרי בבל אף היא החריבה אותו (את ביהמ"ק) אלא שלא קעקעה אותו (מד"ר שמות לה). — וביחוד בצרוף קעקע ביצתו של פלוני, השמיד אותו ואת זרעו1: רדוף אחריהם עד שתקעקע ביצתם מן העולם (רב הושעיה, ירוש' ע"ז ד ד. המן הרשע התחיל לעקר בגפנים, ביקש לקעקע ביצתן של ישראל (מד"ר ויקר' יא). שש שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל, סבור שישראל עושין תשובה, כיון שלא עשו בקש לזרקן ולקעקע ביצתן (רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי, שם שם כו). אמר הקב"ה, אתה (מרודך בלאדן) עמדת מכסאך ופסעת שלש פסיעות לכבודי, חייך שאני מעמיד ממך ג' מלכים וכו'  נבכודנצר ואויל מרודך ובלשצר, וכיון שעמד וחרפו קעקע הקב"ה ביצתן מן העולם והעמיד אחרים תחתיהם (שם, שה"ש, מצאוני השומרים). באותה שעה נשבע הקב"ה שהוא מקעקע ביצתן מן העולם (שם איכה פתיח', רבי יצחק פתח). ועי' בֵּיצָה. —  ובסהמ"א: א"ל (הקב"ה להמן), חייך שבנימין מוכן לך לקעקע את ביצתך (בראשית רבתי לג ב, אלבק, 150). קעקע, כתב מחיקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם (רש"י, ויקר' יט כח). זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו אינו חייב אלא אם כן סייע כדי שיעשה מעשה (רמב"ם, עכו"ם יב יא). אמנם אני רוצה שאקיים מציאותו ית' באמונתנו בדרך מופתי שאין מחלוקת בו בשום פנים ולא נשים זה הדעת האמתי גדול הערך נשען ליסוד כל אדם יקעקענו ויבקש לסותרו2 (ר"ש א"ת, מו"נ א עא). הלא המה חרשו על גבם האריכו למעניתם והרסו אותם וקעקעום בעומק המחרישה (ר"י עראמה, חזות קשה ח). ובט"ו בו (בתשרי) מקעקעין סכך בתיהם לעשות סוכה (חמדת הימים ב ד, עח:). — ואמר הפיטן: פס יד כתבה לקעקע צול זכור לקעקע בצתו משרש, מלעזוב לו ענף וגם שרש (הוא, זכור איש, קרוב' זכור). מלכי יון הרשעה שובנו, תוללנו, הרוס וקעקע בצתם מתלנו (שלמה הבבלי, ברח דודי, גאולה א פסח).

— הִתפע', *הִתְקַעֲקֵעַ — נעקר: מברכותיהן של נשים לא נתקעקעה ביצתו של דוד בימי עתליהו (ר' חוניא, מד"ר רות סוף פרשתא ז). מי גרם לבלשאצר שתתקעקע ביצתו מן העולם, לא על ידי שנשתמש בכלי ביהמ"ק (ר' שמואל בר רב נחמן, שם אסתר ב, והשקות). ויהי ידיו אמונה, מהו אמונה, בזכות ידיו של משה ובצער שנצטערו עמלק נופל לפניהם ואין שמשו שוקעת ומשתייר מזרעו, ואימתי שמשו שוקעת וביצתו מתקעקעת וזרעו משתרש מן העולם, כשתבוא אותה שכתב בה ויהי אומן את הדסה (פסיק' רב', זכור, נ:). — ובסהמ"א: ותקע, נתקעקעה ממקום מחברתה ודומה לו פן תקע נפשי ממך, לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן (רש"י, בראש' לב כו). בכח ידי עשיתי זאת העירה שנתישבה אני שמרתי שלא נתקעקעה ורבה העזובה (קלונימוס בר קלונימוס, אבן בוחן, ויניציה, סו.). — °ובמשמ' נכתב בכתב קעקע: ורשמי הימים והחיים האלה מתקעקעים בזכרונו ימים הרבה (ר"ח צויפל, שלום על ישראל ג,יד:).

— פֻע', °קֻעְקַע, — קעקעו וחרתו אותו בכתב קעקע: באותם הדבורים שאינם לפי דעתם כ"א חקוקים ומקועקעים על לוח הדמיון (הוא, שם משם טוב, טו.).



1 [עי' בפרט בדברי (לֶו OLZ, שנת 1914, עמ' 134) על צרוף זה. ובמקום זה בא אף: שרש ביצתו של פלוני: מני אפרים שרשם בעמלק, מהו מני אפרים, מנה אפרים בלבד לשרש ביצתו של עמלק (תנחו' במד' כו, וכן פסי' רב', זכור, נג.). ואמנם קשה לקבל את פרושו של לֶו כאלו הכונה לסרוס אשכי הגבר, אלא תמונה היא מהשמדת בעל חי עם הביצה שמתוכה יכול לקום לו זרע.]

2 [במקור: והזהא וירום הדהא.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים