פ"י, תִּרְעַץ, יִרְעֲצוּ, – רצץ ושבר, zerschmettern; fracasser; to smite: ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תִּרְעַץ אויב (שמות יה ו). ויחר אף יי' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וַיִּרְעֲצוּ וירצצו את בני ישראל1 (שפט' י ז–ח). – ובתו"מ: רעצת אויב אינו אומר אלא תרעץ אויב, לעתיד לבא (מכי' בשלח, פרשת השירה ה). – ובסהמ"א, אף בינ' רוֹעֵץ במשמ' צר ומשמיד2: תרעץ אויב, תמיד היא רועצת ומשברת האויב (רש"י, שמות יה ו). – ואמר הפיטן: קצוי ארץ שטו, בידי סלע נשמטו, רעצום צרים וצואר פשטו (רסע"ג, אבותינו, סליח' י' בטבת, סדור רסע"ג, שנו). יעץ לשרפו רועץ ואל חלצו מאש ורעץ (ר"י בן אביתור, אל אלהים, עבודה, קבץ מע"י גאו' קדמונים 21). רעצם במחבט אשו ופקדם נפשו בנפשו (מנחם בר מכיר, אין מושיע, זולת שבת ב חנכה). רעצונו מחצונו עונינו (שלמה בר רב נחם, י"י שטופה, שחרית צו"ג). קשת לב להחפיש רצוצים, קמטו במעט פעלם רועצים (יהודה בר מנחם, אני חומה, יוצ' שבת הגדול). – ואמר המשורר: והעולם רעץ והאדם כעץ (רשב"ג, ואומר אל תחשה, ביאליק־רבניצקי א, 189). רצצוני רועצי דודי ואקראה (ראב"ע, אהליבה, איגר 125). ויאמר רועץ להשמיד שאר הגולה (הוא, בראשית, שם 173). – בינ' פָעוּ', °רָעוּץ, ואמר הפיטן: יוסף טבע בגלות חוכה פדיום וגואל, רעוץ רצוץ עמם מלהתגאל (משה בר יוסף, יוסף אשר מקדם, שחר' יוה"כ, מחז' איטל' ב, קב.). רעוץ ורצוץ חליו ועדיו, ראוי לשלם נשיו בקשיו (רשב"ג, אנושים וענושים, ביאליק־רבניצקי ב, 82). יסרוני בעקרבים חבורי עצבים ונפשי במוקשי רצוצה לחוצה קצוצה רעוצה (ר"י הלוי, אהה אדני, זמורה ח, 333). רעוץ במוקשו יוחיל לגואל חי מכרו (ראב"ע, אל אל וטובו, איגר 114). רעוץ ארי בלי צרי דחוי חרי בשוררי מצוררי (הוא, אני אני, שם 116). ציון שערי תעודה רעוצים בישיבת בדודה (שמואל בר יהודה, אלהי אקראך, זולת שבת לפני שבועות).

– נִפע', °נִרְעַץ, –  שרעצו ושברו אותו, ואמר הפיטן: גבורי נרעצו ונכנעו להשפילה (קלונימוס בן יהודה, אמרתי שעו, קינ' ת"ב).

– פִע', °רִעֵץ – כמו קל, ואמר הפיטן: ראש מחצת, תנין רעצת, ראש לויתן רצצת (ר"א קליר, בעשר מכות, סלוק ב פסח).

– הִפע', °הִרְעִיץ, – שבר, ואמר הפיטן: הגבר טוב על צפוני להרעץ (חיים ארוכים, סליח' ער"ה).