1 [שאין קריאה זו (ובנ"א: רחץ) אלא שבוש במקום דַּעַץ, על כך העיר המחבר בצדק בערך דַּעַץ, ועל כך עדות נוספת בדברי כמה גאונים. אך אין אף דעץ כלל שם לצורות הקדומות של הכתב העברי, כמו שחשבו קדמונים ואחרונים, שלא עמדו על כונת הדברים בתו"מ. אלא הכתב העברי שדברו עליו תנאים ואמוראים, הוא הספר הארץ־ישראלי, טופס התורה שבידי הכותים, והוא שנקרא כאן דעץ, ז"א מקל דָּעוּץ (נעוץ) בכרם במקום נטע התורה האמיתי. כיון שחטאו ישראל, כך דעת רבי, נהפך להם זרע אמת לסורי הגפן נכריה, תורת אמת למקל דעוץ, וכיון שחזרו בתשובה בדור עזרא, החזירו להם את התורה האמתית על ידיו. ועי' על כל השאלה הזאת, כתב התורה לטורטשינר, לשוננו יב, 11–44, לשון וספר א, 131 וכו'.
בספרות ובדבור נוהג השמוש, הדבר נהפך לפלוני לרועץ במשמ' היה לו בעוכריו וכדו', ואין לשמוש זה יסוד במקורות הלשון.]

2 [נ"א לרחץ; בירוש' מגי' א יא, לרעץ, בבבלי סנה' כב., לרועץ.]