ש"ז, — מרפשׂ, לכלוך, בפרט מרפשׂ המים בטיט, Schlamm, Verunreinigung; limon, souillure; mud, soiling: והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רֶפֶשׁ וטיט (ישע' נז כ). — ובתו"מ: השופך מים בר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכו' אמר רב לא שנו אלא דנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור, קרקע עולם הזיקתו, א"ל רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו1 (ב"ק ל.). — ובסהמ"א: ומה הים רפשו וסריותו על פיו כך הרשעים סריותם בפיהם (רש"י, ישע' נז כ). שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט (רמב"ן, יצירה א יא). מימיך (הים) לא זכים ולא ברים, לא צחים ולא קרים, כי אם רפשים ושמרים, מלוחים ומרים (ר"י חריזי, תחכ' מג, 334). והפה והשפה יצאו עליו הרפשים המעופשים והטנוף (הוא, אגרת לשון הזהב ד, דברי חפץ, אדלמן). והרפש הנשאר בבטן יגרשהו הגוף ואל המעים ידחהו (שם שם). —  ואמר הפיטן: תפן באון פיד טיט רפשנו, תביט בדכינו ועוד בל תכפישנו (ר"א קליר, קרוב' שקלים). כפר פדיון נפש פדה מטביעת רפש (הוא, שחר' צום כפור, מחז' איטל' ב, פ:). פץ לי מחשילי מה דודך משלי, פוצי מרפש ומדלי, דודי לי (משלם ברבי קלונימוס, אפיק, יוצר ב פסח). בחדש ננערו בו בתהומות ונשארו נטושים ברפשים (אהלל אל נערץ, פזמ' לפסח, סדור מנהג ארם צובה, תשיה:). סוף לא תירש מרכושך אבל דעה כי רמש רפשך אשר יצא ממעיך הוא יירשך (משה ברבי יחייה, את פני מבין, סליח' שחר' יוה"כ, מחז' איטל' ב, קו.). בואי שנת נפש וצאי שנת רפש (יחיא אלצ'אהרי, בואי שנת אהבה, תפלה לראש השנה, שירי תימן, 33). — ואמר המשורר: תשבח למשביח שאון ים בעת שיגרשו מימיו רפשים (ר"י הלוי, התרדף נערות, זמורה א, 9). צלל כבודי ברפשי ואפלה במוקשי (ראב"ע, איך אכסלה, איגר 83). ירדתי פלא אלי בית הכלא והוא רפש מלא ואין עלי חולה (הוא, איך אזלת, שם 174). ככה עם לא בינות יכפישו ברפש (יל"ג, רפסודות).