ב. רָצָא
פ"ע, רָצוֹא, — כמו רוּץ1: והחיות רָצוֹא ושוב כמראה הבזק (יחזק' א יד). — ובסהמ"א: שלא תהיה מחשבת האדם בסוד היחוד ברצוא ושוב אלא לחלוטין (ר' יהודה החיט על מערכת האלהות, פרק א בראשיתו). אמנם לבי הולך רצוא ושוב (עמנואל, מחב' ט, הברמן, 268).
1 [כך דעת רב המפרשים, אך כמה מן החדשים רואים כאן ט"ס במק': יצוא, או יצאו יצוא.]