ש"ז, סמי' רְקַב, — קלקול והשחתה ברמה ותולעים,Fäulnis; pourriture; putrefaction : ואני כעש לאפרים וְכָרָקָב לבית יהודה (הוש' ה יב). שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי יבוא רָקָב בעצמי ותחתי ארגז (חבק' ג יו). אשת חיל עטרת בעלה וּכְרָקָב בעצמותיו מבישה (משלי יב ד). חיי בשרים לב מרפא וּרְקַב עצמות קנאה ( שם  יד ל). – ובתו"מ במשמ' חלק נרקב של עץ או של גופת המת: אלו מטמאין באהל, המת וכזית מן המת וכזית נצל ומלוא תרוד רקב (אהל' ב א). מלוא תרוד רקב שנתפזר בתוך הבית הבית טמא ( שם ג ב). אי מה הנבילה אין לה רקב אף המת אין לו רקב (ירוש' נזיר ז ב). איזהו מת שיש לו רקב וכו' נקבר ערום בארון של שיש וכו' זהו מת שיש לו רקב ( נדה כז:). —  ובסהמ"א: רוב הבנים רקב הממין ( ר"י חריזי, מוסרי הפילוסופים ב כא). —  *ובמשמ' תולעת העץ והמעים : הרקב שם לתולעת המרקבת העץ מתוכו (ר"י אנטולי, מלמד התלמידים, זכור, פא.). והיא (התורה) כאילן הערבה הגבוה וענפיו עצומים ועליו רבים והבועות והרקבים מתילדים בהם ואכילתם תוליד התחלואים (ר"י בדרשי פרדס ג. אוצה"ס ג). הרקב (האלץ ווארם, שפוהל ווארם) והמה ימצאו לרוב תוך מעי אדם (לינדא, ואשית למודים א ו, כה.)