פ"ע, יִרְקַב, יִרְקָב,  — רָקַב העץ וכדו', נשחת והתקלבל, faulen; pourrir; to rot: המסכן תרומה עץ לא יִרְקַב יבחר (ישע' מ כ). — ובהשאלה: זכר צדיק לברכה ושם רשעים יִרְקָב1 (משלי י ז). — ואמר בן סירא: כל מעשיו רקוב ירקבו ופעל ידיו ימשך אחריו (ב"ס גני' יד יט). — ובתו"מ: סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו' בין טמאין בין טהורים ירקבו (תרומ' ה א). יעלו (הפרות) ויאכלו במקום, ואם אין מקדש ירקבו (מע"ש א ה). ההקדשות שבה (בעיר הנדחת) יפדו ותרומות ירקבו (סנה' י ו). תרום ותרקוב (התרומה) (ר' אליעזר, תוספת' תרומ' ו ד). אתם כונסים פירות ואני כונס פירות, שלכם רקבים2 ושלי עומדים (מד"ר בראש' פד, אלבק, 1012). — ואמר המשורר: ואריב הלצים שיר הרב גנבו ובקנאתם בו עצמותם רקבו (יהודי בן ששת, הקד' לתשו' תלמי' דונש, שעה"ש 8). אולי יחנן ה' שארית יעקב ועץ נטעינו לא ירקוב רקוב (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר מחב' מה, מטמוני מכתרים, 25). — °וכפ"י, כמו הִפע' ב): כטיפה מרה המטפטפת משולי הדלי ומשקע טנופת המים ורוקבין העץ (רש"י, ישע' מ טו).

— נִפע', *נִרְקַב, — כמו קל: צלם של אבן היה נימוח ושל עץ היה נרקב ושל מתכת היה נעשה חררה (מכי' מסכ' דפסחא ז). — ובסהמ"א: ומעמיד (העפר) את התבואה מלירקב (רש"י, בראש' מא מח). גאונם יהיה באזור הזה הנרקב (הוא, ירמ' יג ו). נשים בדלתה נסרים של עץ הנרקבים והתולעת גוררתן ואוכלתן (הוא, שה"ש ח ט). כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה (הוא, שבת לד., ד"ה גל). אפי' צדיקים נרקבים ונעשים עפר (הוא, שם קנב:, ד"ה דהוו).

— הִפע', *הִרְקִיב, — א) כמו קל: היין שקרם ופירות שהרקיבו ומעות שהחליאו (מע"ש ד ב). גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלם כשעת הגזלה (ב"ק ט ב). ואינו חושש שמא הרקיבה תבואה ושמא החמיץ יין ושמא החלידו מעות, הלך ומצא שהרקיבו והחמיצו הרי זה חושש לתבואה עד שתרקיב וליין כדי שהחמיץ ולמעות כדי שיחלידו (תוספת' גיט' ג ב). נימוק (הגט) או שהירקיב או שנעשה ככברה בשר (שם שם ט יב). שם היו (הבגדים) גנוזין, שם היו מרקיבין ולא היו כשירים ליום הכיפורים הבא (ר' חייה, ירוש' יומ' ז ג). והן (הפירות) שהרקיבו מן הכנימה, אבל אם הרקיבו מתולע' כבריאין הן (ר' יוסי בר חנינא, שם ב"ק ט ג). אכל ולא הלך ד' אמות אכילתו מרקבת (שבת מא.). שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבין (יומ' כא:). טחנו (את המת) וחזר והרקיב (נזי' נא:). כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה (מד"ר בראש' צא). אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב (שם שם). אם על התבואה גוזר ומרקבת שמא יגזור עלינו ונמות (שם שם). — ב) כפ"י, עשה שירקב הדבר: כסס זה שנכנס בכלים ומרקיבן (שם דבר' ב). — ובסהמ"א: הרקבת בשרנו כבגד שאכלו עש (רש"י, תהל' לט יב). ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין, לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן (הוא, ברכ' כ., ד"ה האשה). הקנאה מרקבת העצם הקשה וכ"ש הבשר הרך תרקיב3 (ר"ת, הכרע' על דונש, 11). אפלו מרגלית שבים מרקבת בו (ברוח הקדים) (מדה"ג, שמות יד, כא, הופמן, 144).

— פֻע', רֻקַּב, — כמו קל: ירוקב בקנאות ויוער בשנאות לשואות ומשואות למספד תמרורים (דונש, לדורש החכמות, סוף הפתיחה לתשו' על מנחם, 4). תמרים שבהרים ותאנים סורות ומרוקבות (רמב"ם, בכורים ב ג).

— הִתפע', °הִתְרַקֵּב, — כמו קל: ועל שם שמתרקבת (דבשת הגמל) תמיד וסכין שם דבש לרפואה קרויה דבשת (רש"י, ישע' ל ו).4