1 [השבעים, המתרגמים מלה זו כלשון צדק, צדקות (διϰαιώματα) גרסו כנראה דָּתֹת. כל יתר המתרגמים והמפרשים הקדמונים הבינו רְתֵת כבארמית, כדברי ראב"ע: ואין למלה רתת חבר רק בארמ', ע"כ. ומן החדשים היו שהציעו הצעות שאינן מניחות את הדעת.
לשם ברור הענין עלינו לצאת מן המשפט הברור שבפסוק: ויאשם בבעל וימת, אשר לפיו עלינו לראות "בישראל", בהקבלה אל "בבעל" כשם אחר לבעל, הוא שֹׁר־אֵל. כי כך נקרא הבעל המעֻצב בדמות עגל הזהב בשם זה באוגרית' (ת'ראל) וגם בדברי הנביא הושע במקומות אחרים. כך למשל שם ח ו: כי מישראל (צ"ל: כי מי שֹׁר־אֵל) והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה עגל שמרון. וכן גם כאן: נשא הוא ב(י)שראל, פרושו: נשׂא הוא משאת לשר־אל, כלשון ונשאתם את סכות מלבכם (עמו' ה כו). ועל כן גם תֹכן המלים כדבר אפרים רתת צריך לשמש פתיחה לאותו ענין. והואיל ובערב' בא השרש רתת (רַתַּ رت) במשמ' גמגם בדבור, אפשר שהכוָנה: כשאפרים מדבר הוא נכשל בלשונו, ועל כל פנים רתת צורת פֹעל היא ולא ש"ע, אולי בנקוד רָתַת. וצ"ע.]

2 [עפ"י הבנה כזו בכתוב.]