2 [מלה זו באה בצורה שַ באשור' לכל תקופותיה וניביה Pבבלית קדומה שֻ) כמלת זִקָּה הרגילה וכמלת הסמיכות: בִיתֻ שַ אַוֵלִ(ם), בית של אדם. וכמלת זקה בלבד, כבעבר', היא באה בכתבות הפניקיות בכתיב ש או באלף נוספת אש. וכבר היו שראו בצורה זו, אש, גם את מקור המלה אֲשֶׁר העבר', אלא שראו בריש נוספת זו יסוד רומז מיֻחד או תמורת ל, ועל כן דוחה ג. ברגשטרסר במאמרו המקיף על המלה שֶֹׁ במקרא ZAW XXXX, עמ' 40-56 דעה זו. אבל למעשה אין צרך להניח תוספת כזאת, אם אך נקבע, כי בֻטא גם אֲשֶׁ בכנענית הקדומה, כמו שֶׁ (וכמו ה הידיעה ועוד), בדגשות האות שאחריו, כגון אֲשֶׁ-קָּם, אֲשֶׁ-בָּנָ(ה), ומכאן נולדה ר של אֲשֶׁר באותו תהליך מצוי בהגוי (שִׁמּוּס, dissimilatio) כמו שַׁרְבִיט מן שַׁבִּיט וכדו'. כי הכתבות הכנעניות המרֻבות, נוסף על עדות האשור', מוכיחות היום ללא ספק, שהיתה צורה קצרה זו, שֶׁ, אֲשֶׁ, אף בלשון העבר' הקדומה. אמנם בלשון ארץ יהודה גברה בימי המקרא הצורה אֲשֶׁר, לא רק בספרות (כדעת ברגשטרסט) אלא גם בחיים, כעדות החדשה של מכתבי לכיש והחותמות שנמצאו במקום זה, שרק אשר משמשת בהם, וכן בא אשר, ולא אש, בכתבת מישע מלך מואב שורה 29. רק מתוך נHב אחר, שנשתמרה בו הצורה שֶׁ, חודרת צורה זו אחר כך שוב ללשון והשמוש במלה אֲשֶׁר נעשה יותר מגבל, ונשמר בלשון השירה, המחקה את סגנון המקרא. ועל כן עלינו להבדיל בין מקרים קדומים של שֶׁ בלשון המקרא (כן גם בשירת דבורה, ובמקרים אחדים בודאי נכתב שם אח"כ אֲשֶׁר במקום שֶׁ קדומה) ובין השמוש המאֻחר במלה זו, הנפוץ אחרי גלות בבל, ולא שנדון כל שֶׁ במקרא כעדות לשמוש מאֻחר. על זהות מקורית של שתי המלים מעידה גם הזהות השלמה בשמושן, עד ששתי המלים באות לפעמים זו על יד זו באותו שמוש. את המלה שֶׁ מצאו גם בשמות פרטיים מִישָׁאֵל, ואולי אף מְתוּשָׁאֵל, אך עי' בהערות למלה שְׁאוֹל.]

2 [הנקוד בסגול הוא הנוהג במקרא חוץ ממקומות אלו: בְּשַׁגָּם בראש' ו ג, (ועי' ערך שַׁגָּם), שַׁקַּמְתִּי שפט' ה ז, שָׁאַתָּה שם ו יז. שַׁדּוּן איו' יט כט, ועי' גם ערך זה), שַׁלָּמָה שה"ש א ז, שְׁהוּא קהל' ב כב. שְׁהֶם שם ג יא. והשוה לשני מקרים אלו בס' קהלת, שתנועת המלה שֶׁ מֻבלעת בהם לפני ה, את הקרי שתקיף במק' שהתקיף שם ו י, כשסכל במק' כשהסכל שם י ג בהבלעת ה אחר שֶׁ באותו ספר, כאלו צורפו שה להגה אחד במבטא.]