(ימנית ושמאלית ועי' לקמן), אות העשרים ואחת באלף בית העברי, בין ר ובין ת ושמה שִין, ועין בערכים שׁין, שׂין. וכן נדרשה אות זו באותיות דר"ע נוס' א: שין זה שיניהם של רשעים גמורים וכו', אך ביונ' נקראה האות בפי השבטים היוניים σίγμα ובפי הדוריים σάν ובכוש' שמה שַׁוְת, ובבבלי שבת קד.,  פורשה במלה שקר, ואמנם אפשר שפרוש זה מתיחס לצרוף שלוש האותיות ק-ר-ש יחד. במסרת התימנים נלמדות האותיות ש—ת במלים שנון תורה.

האות ש היא, לפי המבטאים הנוהגים בישראל, סימן לשני הגאים שונים המָבדלים בנקוד הטברני ע"י נקֻדה מימין או משמאל, שׁ ימנית, שׂ שמאלית, בקצת כתבי יד ע"י נקודה בתוך האות, שּ או  ובנקוד העליון הבבלי ע"י ש או ס הכתובות מעל לאות: , כעדות לכך, שבזמן הנקדנים בֻטא חלק משרשי השין כמבטא הסמך. וחלֻקה זו של ש העברית לשתי אותיות שונות במבטא מתאימה למצב שבלשון הארמית המקראית, שבאה גם בה בדרך כלל שׂ שמאלית או ס כתמורת שׂ בעברית; והבדל כזה נכר גם בערב'1 הצפונית (אשר סימן השׁין משמש בה גם במקום סמ"ך) והדרומית ובכוש'. לעמת זאת אין הבדל זה, שאינו בכתב האותיות בעבר' ובכנענ' ואף לא בכתבות הארמיות הקדומות, מוכח גם בלשונות השמיות הקדומות. הוא אינו באשור'2; וגם באוגרית', שיש בה סימן ש שני (אולי בשנוי מבטא מסֻים) על יד האות הרגילה, אין סימן נוסף זה בא אלא במלים מועטות מאד, בעוד שמלים מרֻבות, הבאות בעבר' בש' שמאלית3, כתובות בלשון זו באותה אות כמו מלים הבאות בעבר' בשׁ ימנית4. וכן אין הבדל שׁ—שׂ במבטא העברי של השמרונים, שאמנם אולי משפע הוא מלשון מוצאם בבבל, וכן אין הבדל כזה בהעתקות היוניות והרומיות (המשקפות את מבטאם של עולי בבל) הכותבות Σ, S, גם במקום שׂ (שָׂרָה — Σαϱϱα  , Sara) וגם במקום שׁ (שְׁלֹמה — Σαλωμών, Salomon) . ועי' עוד לקמן. וכן מורות עובדות נוספות הרבה על כך, שלא היה הבדל כזה אף בלשון המקרא. בשעשועי הלשון בדברי הנביאים אין הבחנה בין שׁ—שׂ: ויקו לְמִשְׁפָּט והנה מִשְׂפָּח ישע' ה ז5. כמה מלים הכתובות במקרא בשין ימנית (או להפך) אינן למעשה אלא שמוש מיֻחד של המלה הכתובה בשׂין שמאלית; השוה את הנאמר בהערות לערכים ב. שָׁאָה, שָׁאוֹן, שׁאר— שׂאר, שֶׁקֶר, שָׂטָן, תְּשֻׁאָה, ועוד, ובמקרים אחרים אין עדות מֻסמכת לנקוד המלה בשׂין או בשׁין, או שהן נכתבות בטעות זו במקום זו. גם בשירים המסֻדרים במקרא בסדר א"ב בא שׂ ללא הבדל במק' שׁ, כגון בתהל' קיט קסא-קסח: שָׂרִים, שָׂשׂ, שֶׁקֶר, שֶׁבַע, שָׁלוֹם, שִׂבַּרְתִּי, שָׁמְרָה, שָׁמַרְתִּי; ובאיכ' ג סא-סג: שָׁמַעְתָּ, שִׂפְתֵי, שִׁבְתָּם; שם ד כא: שִׂישִׂי, — בעוד שאין שׂ באה במקום ס' בשירים אלו.
ואם אמנם מסֻפר שפט' יב כי בטאו בני אפרים סִבֹּלֶת במק' שִׁבֹּלֶת, אין כאן ענין להבחנה כזו בין ש שמאלית לימנית, אלא למבטא בסמך במקום כל ש (שמאלית וימנית כאחת)6, כמבטא זה שבהעתקות היוניות7, או לחלוף כגון זה שבין אשור לבבל (שכנגדו גם בניבי העבר' בימינו) שהפכו ובטאו ס במקום ש, ו—ש במקום ס ומעין החלוף המאֻחר בערב' , שחל אחר הִוָּלֵד ההבדל בין ש ימנית ושמאלית, שבא בה שׁ במק' שׂ עברית ולהפך (עי' לעיל בהערה) . והשוה גם את המלים המרֻבות בעבר' השאולות מאשור', והמעתיקות ש אשורית שׁ כשנלקחה המלה מבבל, אבל ס כשנלקחה מאשור.
ואכן יש להבדיל בעבר' בכמה שרשים כגון שׁכר — שׂכר, שהוראתם שונה, אך אין כאן ההבדל שבמבטא גורם, אלא תולדות המלה, ואפשר, למשל, כי שָׁכַר, שַׁכָר מלים שאולות הן מאשור'8, ואף השרש שׂכר אולי עקרו בבנין שפעל או ספעל מן אכר — אגר, כהוראת אגר — שׂכר בארמ'.
ובכלל: הרי אין כאן מבטא כפול של אות אחת, כמבטאים הכפולים של אותיות בגדכפ"ת, שאין להן סימן אחר באלף-בית; אלא לפנינו הגית אות אחת, ש, כמבטאה של אות אחרת, ס; ואלו היה מבטא כזה קים בלשון הקדומה, היו מביעים אותו באות ס גם בכתב.

לפי כל אלה צדקו הרואים בהבדל  שׁ — שׂ תופעה מאחרת. הבדל זה נולד כנראה בדרך זו, שבטאו כמה מלים, שגם הן היו בעקר נהגות בשׁין, אחר כך בסמך, הואיל וגבר במקרים אלו — לפעמים עפ"י גורמים מיחדים שבהגוי — מבטא של ניב אחר (הדומה לזה של בני אפרים הנ"ל), שנהגה בו סמך במקום שין בכלל. התפתחות זו9 חלה כנראה מקֹדם בארמ'10 וממנה עברה לעבר', בדרך כלל באותם השרשים המשֻתפים לשתי הלשונות. ואמנם גם בארמ' הקדומה לא היה הבדל זה, כעדותן של הכתבות הקדומות, ואף של הארמ' המקראית, ואף בעבר' שבמקרא בא הכתיב בשין ולא בסמך גם, למשל, בס' איוב, שיש לראותו כמתֻרגם מארמ' של בבל, כגון כַּעַשׂ במק' כַּעַס. ועם הכלל העקרי, שבכל מקום שמלה אחת כתובה במקרא גם בשׂין וגם בסמך (פרט למקומות שהמסרת לא עמדה על כונת הכתובים) עלינו לראות את הכתיב בשׂין כמקורי יותר, יש גם להבין, שכתיב זה בשׂין מורה אף על מבטא קדום בשׁין ימנית ממש.

הכתיב בשין (ולא בסמך) היה קים במדה מרֻבה אף עד ימי עריכת הספרות התלמודית בכתב. כי רק כך, למשל, מתבארות עֻבדות כאלה, שהובנו מלים כגון שָׂהֲדִין (בכתיב מאֻחר סָהֲדִין, שמשמעו עדים) כאלו הכונה שֶׁהַדִּין (עי' ערך צָדַק, פִע', הערה), ואך בתקופה מאחרת עוד יותר נקבע הכתיב בסמך בארמ' ובעבר' בעקר במלים שבתו"מ, לעמת מלים מקראיות שכתיבן בשׂין נשמר11, עד שזִהו הפיטנים שׂין וסמך והשתמשו באותיות אלו ללא הבחנה. וכן אומרת למשל גם המסורה להושע ב ח על הבדל זה שבמבטא השין: שָׂךְ, חד מן מלין חמיין שי"ן וקרינן סמ"ך, וסימ' ושבתי כפי עליך, בשמיכה וכו', ע"כ. וכן קראו חכמי התלמוד לשין שמאלית, בנגוד לשין ימנית, בשם סמך. עי' מ"צ סגל, יסודי הפונטיקה, עמ' 28 למטה, ואת הספרות הרשומה שם. וכן יש לראות את השין השמאלית כקרי תמידי בסמך לעמת הכתיב בשין (ימנית).
ואמנם אין ספק, שאף נשתנה כתיב המקרא בהשפעת המבטא המאחר. כך, למשל, כתובה המלה סִיר  (הבשר) בכל מקום בסמ"ך, אך על הכתיב הקדום בשין מורים דברי הכתוב במשלי כה ב (עי' טורטשינר, משלי שלמה, 59 וכו') : וְשָׁר בַּשִּׁרִים על לב רע, שנשמר בהם הכתיב שר, הואיל והנקדנים לא הכירו את כונת הכתוב, שהיא: ושִׂר בְּשָׂרִים (סיר הבשר שבסעודה) על לב רע, כהקדמה להמשך: אם רעב שנאך האכילוהו לחם. לעמת זאת נקדו בעלי המסרת למשל שַׂכִּין (עי' ערך זה ובספר העורך, משלי שלמה, עמ' 115) במשלי כג ב כאלו הכונה סַכִּין בסמך, בעוד שהכותב התכוֵן לצורה נגזרת מן שָׁכַן.

מהבדל זה שבין שׁין ושׂין, שהוא תוצאת התפתחות ארֻכה, יש להפריד את השאלה, כיצד בֻּטאה האות ש ונבדלה בהגיתה מן הסמך. ואמנם אין עדות מהעתקות היונים שכתבו Σ והרומים שכתבו S גם במקום  שׁ — שׂ וגם במקום ס; אבל כשם שבא בערב' שׂ (ס) ושׁ בהפוך למבטאם של רֹב דוברי עברית ובאותו נגוד במבטא האשורי בבבל ובאשור, אפשר שהיו הפוכי מבטא כאלה קימים אף בעבר' הקדומה, ושנויי מבטא כאלה קַימים, כידוע, אף בניבי העבר' החיה בשבטי ישראל השונים, בין שהם מבטאים כל ש כמו סמך, ובין שהופכים את הגית שתי האותיות. ושנויים כאלה מתבטאים גם בהעתקת לשונות אירופה באותיות עבריות מן ימי הבינים ואילך, שמצוי בה הכתיב ש במקום S הלעזית. ועי' במאמרו של י.פ. גומפרץ, תרביץ יג 107-11, המניח, כי מבטאה המיֻחד של ש ימנית נשכח מאות שנים בפי יהודי אשכנז, ונתחדש אך עם שינוי הגאים שחל בגרמנית, וצ"ע, ועל מבטא שׁ — שׂ בפי יהודי איטליה עי' א. ש. הרטום, לשוננו טו, עמ' 57.
העֻבדה שאין ההבדל בין שׁ — שׂ מסֻמן בכתב האותיות אלא בנקוד בלבד, גרמה לפעמים לספקות או לטעויות בקביעת הקריאה.

אם היתה אפוא האות ש בתקופת המקרא סימן להגה אחד, אין הגה זה וסימנו אחידים בהשואה אל שפות שמיות אחרות. אמנם גם באשור' (עי' עוד לקמן), בכוש' וכן אף בכמה כתבות ארמיות קדומות מאב באה בכל מקום ש כתמורת אות זו בעבר', אך באוגרית', בערב' הצפונית ובארמ' לבנותיה למן הכתבות מימי גלות בבל ואילך בא בחלק מן השרשים שיש בהם ש בעבר', בארמ' ת12, ובאוגרית' וערב' ת'13, בעוד שנשמרה ש (שׁ או שׂ) בשרשים אחרים14. הבדל זה נחשב ע"י חוקרי השפות השמיות היום כמקורי בצורה זו או זו, אע"פ שאפשר, שיש גם כאן אך התפצלות של הגה אחד לשני הגאים שונים15, התפצלות שאמנם חלה בתקופה קדומה יותר ופשטה ועברה משבט זה או זה של דוברי שמית לשפות אחרות, בעוד שנשמר מצב קדום אחר באזור', כוש' ועבר' כבארמ' הקדומה16.
לעמת זאת יש להכיר כנראה ש לא מקורית במלים ובחלקי מלים אלו, אשר ש משמשת בהם כאות שמוש בדקדוק. כי גם במקום ה של הכנויים (הוא, היא, הם וכו') ושל בנין הפע' בא באשור' ש: שוּ, שִי, שֻכְלֻלֻ, וכדו', ובחלק משמושים אלו בא הגה שׁוֹרֵק אף באוגרית' (שפעל ולא הפעיל, אבל בכנויים: הא, המת = הוּא, הֵם) ובערב' (בבנין אִשְׂתַפְעַלַ), ובצורות שונות (ראה את הנאמר בהערות על שֶׁ, שֶׁמָּא ועוד) אף בעבר', אבל בשמושים אלו יש לראות שין זו כהתפתחות מאֻחרת מן ה, במעבר דרך ch, כשנויי מבטא ההגה הזה אל שׁ בכמה לשונות.

בסמון המספרים ע"י אותיות (גמטריה) ש היא 300. על צורת השין והנדרש עליה בתו"מ  עי' גם בנאמר על אות ק, ובהערה שם. ועי' שִׁין, שִׂין.

ש שמשה גם כקצור במקום שֶׁקֶל, שקלים17: זהב אפר לבית חרן ש ≡ (חרס מכד מימי מלכי ישראל בחפירות תל קסילה, ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה טו 1-2, עמ' 16), כלומר: זהב אופיר לבית חרן שקלים שלושים, ובמטבעות מימי החשמונאים ומימי בר כוכבא באה ש במקום שָׁנָה: ש ב, ש ג, כלומר שנת שתַים, שנת שלוש