שְׁאָפָה
°, ש"נ, — כמו שַׁאַף, ואמר הפיטן: זכור איכה אנו שפתינו אַך אִכּוּ פעמי מרון שאפתינו1 וכו' (ר"א קליר, זכור איכה, קרוב' ת"ב, מחז' איטל' א, קסח.). — ואמר המשורר: ואדאג מיגונותי ואשם ואשאף כי שאפני שאפה2 (רשב"ג, זרועי על בנות ימים, שירי שלמה, דוקס, 8).
1 [על חרוז זה כותב בעל לקח טוב בפרושו לקרובה זו (גנזי שכטר א, 258-259), וז"ל: איכו פעמי מרון זה הוא משמר שכן אומ' והאדיב מסריבי מרון שהיו עולין עולי רגלים בשירה ותודה ושמחה וכו' שאפתינו שהיו שואפין ועולין בחג, ע"כ. ועי' על כל הקרובה המסֻבכת הזאת בדברי דודזון, אוצר השירה והפיוט א, 210-212 ובספרות הנזכרת שם.]
2 [בהוצ' ביאליק-רבניצקי א, 123: שאיפה.]