פיו"ע, שָׁאֲפָה, שְׁאָפַנִי, שָׁאֲפוּ, שׁוֹאֵף, שֹׁאַפִי, שׁאֲפִים, שָׁאֹף, אֶשְׁאַף אֶשְׁאָפָה, תִּשְׁאַף, יִשְׁאַף, — שָׁאַף בעל חיים או אדם, פער פיו1 לבלוע או להוציא קול צעקה, den Mund (das Maul) aufreissen; ouvrir la bouche (largement); to    open the mouth (wide):  כיולדה אפעה אשם וְאֶשְׁאַף יחד (ישע' מב יד). פי פערתי וָאֶשְׁאָפָה כי למצותיך יאבתי תהל' קיט קלא— ועם מֻשא ישיר, שאף הרשע את הצדיק, האויב את ישראל, צמים (ז"א רָעָב וצָמָא) את חיל האדם וכדו', פערו את פיהם לבלֹע אותו: יען ביען שמות וְשָׁאֹף אתכם להיותכם מורשה לשארית הגוים וכו' (יחזק' לו ג). הַשֹּׁאֲפִים על עפר ארץ בראש דלים2 ודרך ענוים יטו (עמו' ב ז). שמעו זאת הַשֹּׁאֲפִים אביון ולשבית ענוי ארץ (שם ח ד). חנני אלהים כי שְׁאָפַנִי אנוש כל היום לחם ילחצני שָׁאֲפוּ שוררי כל היום כי רבים לחמים לי מרום (תהל' נו ב-ג). ישלח משמים ויושיעני חרף שֹׁאֲפִי סלה (שם נז ד). אשר קצירו רעב יאכל ואל מצנים יקחהו וְשָׁאַף צמים חילם3 כי לא יצא מעפר און וכו' (איו' ה ה-ו). — ושׁאף בעל החיים, הצמא למים או לאהבה, רוח, פער פיו כאילו לבלוע ולא בלע אלא רוח והבל, נשאר רעב וצמא4, כלו עיניו: ופראים עמדו על שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי אין עשב (ירמ' יד ו). — ובצמאון האהבה: בכרה קלה משרכת דרכיה פרא5 למד מדבר באות נפשה6 שָׁאֲפָה רוח (שם ב כג-כד). — ובקצור, שאף השמש אל מקומו, שאף כאילו רוח וחזר אל מקומו מבלי להשיג כלום: וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שׁוֹאֵף7 זורח הוא שם (קהל' א ה). — ובהשאלה, שאף העבד את צל הערב, האסיר את הלילה, פער כאלו פיו לבלעו8, חכה לו בגעגועים, sehnsuchtig erwarten; attendre avec impatience; to wait anxiously: כעבד יִשְׁאַף צל וכשכיר יקוה פעלו (איו' ז ב). אל תִּשְׁאַף הלילה לעלות עמים תחתם9 (שם לו כ). — ובמדרש: כמו התנינים שואפים רוח כך אני הייתי שואף לתורתך (מדר' תהל' קיט). — ובסהמ"א: העיט הוא עוף ועל שם שהוא עט ושואף אל10 הנבלות (רש"י, בראש' טו יא). שהוא חביב לרבו עד שרבו מצפה ושואף מתי יראהו (הוא, חגי' ד:, ד"ה עבד). מאת צעיר תלמידו וקטן עבדיו יהודה הלוי השאל לשלומו השואף אל מקומו (אגרת ר"י הלוי אל יהושע בן דוסא, שעה"ש 99). בעינים רמות שואף הבלי הזמן ותענוגותיו (בן המלך והנזיר, הקד' המחבר). קראתי אליך משה איש האלהים בנפש שואפת ועין דולפת ודמעה שוטפת (ר"י חריזי, תחכ' טו, 157). — ואמר הפיטן: איכה שאפת בשאפך לשלות ביד שוללים שלמיך (ר"א קליר, איכה אצת, קינ' ת"ב). ולגנוב לא תשאף ולא תחמוד חברים (רשב"ג, אזהרות, בצל שדי). ומבלי אבר אליו תדאה ותשאף עדיו ותשתאה (רמב"ע, אותה נפשי, שעה"ש 80). שאפני תנים ברב אונים ועצמה (הוא, אנה אדון, שם 85). והחמה שזפתני  שאפתני שרפתני (ראב"ע, חני תמה, איגר 63). להשיגך לרצונך אשאף ואהום (הוא, אאמיר אל, שם 72). — ואמר המשורר: השאפה רוח הלא תתנחמי (עמנו', מחב' ד, הברמן, 141). — °ובמשמ' נשם ושאב רוח וכדו'11: ויש מהם בלי רצון שתים והנה שואפות רוח לחיים, והיא ריאה אשר תמיד מפיחה ולב שואף מצוא מהם רוחה (ר"י זבארה, בתי הנפש, בספר שעשועים, דודזון, 158). כי לא ישאף מי שלא יתנשם ולא יתנשם מי שאין לו ריאה (אמו"ר לראב"ד א ו, הריח, 27). ישם ישאף מרב היגיע (יל"ג, משלי יהודה ד יב, 174). — °ובמשמ' משך ושאב, כאלו בהבאת הנשימה, ואבן שואפת כמו אבן שואבת: כמו שיש לאבן השואפת כח למשוך הברזל (הלל מוירונה, תגמ' הנפש' מאמר א ציון ו, יז.). אבק הטאבק"ו שבערבי קורא טוטו"ן ששואפין אותו בחוטם ונותן לתוכו המוכר מעט סם טוב להריח בו (הלכות קטנות לר"י חאגיז, או"ח קא). ואם לא יפול לרגליהם שדוד כי יחטאו המטרה ישאפהו השנהב אליו בחוטמו (ר"ש בלוך, שבילי עולם ג, מ:). — °במשמ' השתדל, שם מגמתו, streben; aspirer; to strive: נוהג בדבור ובספרות. — בינ' פָעוּ' °שָׁאוּף, — ששאפו אותו, ואמר הפיטן: נשמת שאופי תנין השם ארבו בקרבו תשבחך (רשב"ג, נשמת חוגגי, ביאליק-רבניצקי ב, 123).

— נִפע', °נִשְׁאַף, — נִשְׁאַף האויר, נמשך לתוך האף והפה בנשימה: והדמיון בזה האויר הנשאף מפני שאי אפשר לעמוד בלעדיו שעה אחת בשום פנים (ר"י א"ת, חו"ה, הבחינה ה). לפי שהאויר הנשאף אמנם יצטרך אליו וכו' שיהיה קר בפעל (קאנון א ב ב ב).

— הָפע', בינ' °מָשְׁאָף, — כלה בצמא, verschmachtet; ruiné de seif; parched with thirst, ואמר הפיטן: שדה מושאף בנמוך ישתה מים (רסע"ג, אכוין כליות, סדור רסע"ג, שצט).