פ"י, כנ' שָׁבָם, שָׁבִיתָ, שָׁבוּ, שָׁבוּם, שְׁבִיתֶם, שֹׁבִים, שׁוֹבֵינוּ, שׁוֹבֵיהֶם, שֹׁבֵיהֶם, שְׁבוּיִּם, שְׁבֻיּוֹת, שְׁבוֹת, שֲׁבֵה, יִשְׁבְּ, יִשְׁבֵּם, תִּשְׁבֶּךּ, יִשְׁבּוּ, —  שבה האויב את יושבי הארץ, העיר, אנשים ונשים, במלחמה, בחרב וכדו', לקח והגלה אותם כאסירים במלחמה, gefangen wegführen; captiver; to take into captivity: ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שָׁבוּ ויבזו (בראש' לד כט). וַיִּשְׁבּוּ בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקנהם ואת כל חילם בזזו (במד' לא ט). ועמלקי  פשטו אל נגב ואל צקלג וכו' וַיִּשְׁבּוּּ את הנשים אשר בה (ש"א ל א-ב). ונתתם לפני אויב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אל ארץ האויב (מ"א ח מו, וכעין זה דהי"ב ו לו). האשר שָׁבִיתָ בחרבך ובקשתך אתה מכה (מ"ב ו כב). וַיִּשְׁבּ ישמעאל את כל שארית העם אשר במצפה את בנות המלך ואת כל העם וכו' וַיִּשְׁבֵּם ישמעאל בן נתניהו (ירמ' מא י). ויסבו כל העם אשר שָׁבָה ישמעאל מן המצפה וישבו וילכו אל יוחנן בן קרח (שם שם יד). והצתי אש בבתי אלהי מצרים ושרפם וְשָׁבָם (שם מג יב). וַיִּשְׁבּוּ בני ישראל מאחיהם מאתי אלף נשים (דהי"ב כח ח). —  ואת הארץ או העם: כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תִּשְׁבֶּךָּ1 (במד' כד כב). —  ושבה האויב חיל, מקנה צאן, רכוש: ביום שְׁבוֹת זרים חילו ונכרים באו שערו (עבד' א יא). וַיִּשְׁבּוּ מקניהם גמליהם חמשים אלף וצאן מאתים וחמשים אלף וחמורים אלפים ונפש אדם מאה אלף (דהי"א ה כא). וַיִּשְׁבּוּ צאן לרב וגמלים (דהי"ב יד יד) וַיִּשְׁבּוּ את כל הרכוש הנמצא לבית המלך וגם בניו ונשיו (שם כא יז). —  ושבה את סמל האלהים: ואשב משם את אראל דודה וא[ס]חבה לפני כמש בקרית (כתבת מישע 12־13, המבוא הגדול, 50). —  ובלשון נופל על לשון, שב שבי, שביה: וישמע הכנעני וכו' וילחם בישראל וַיִּשְׁבְּ ממנו שבי (במד' כא א). כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יי' אלהיך בידך וְשָׁבִיתָ שביו (דבר' כא י). קום ברק וּשְׁבֵה שביך בן אבינעם (שפט' ה יב). עלית למרום שָׁבִיתָ שׁבי (תהל' סח יט). ויתנהו יי' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וַיִּשְׁבּוּ ממנו שביה גדולה (דהי"ב כח ה). שמעוני והשיבו השביה אשר שְׁבִיתֶם מאחיכם (שם שם יא). ועוד אדומים באו ויכו ביהודה וַיִּשְׁבּוּ שבי (שם שם יז). — ובינו' פוע' שׁוֹבֶה, שֹׁבֶה, האויב, הלוקח שבי: ונתתם לפני אויב ושבום שֹׁבֵיהֶם אל ארץ האויב וכו' ושבו והתחננו אליך בארץ שֹׁבֵיהֶם (מ"א ח מו־מז, וכעין זה דהי"ב ו לו־לח). ונתתם לרחמים לפני שֹׁבֵיהֶם (מ"א ח נ). והיו שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם ורדו בנגשיהם (ישע' יד ב). עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו וכל שֹׁבֵיהֶם החזיקו בם (ירמ' נ לג). ויתן אותם לרחמים לפני כל שׁוֹבֵיהֶם (תהל' קו מו). כי שם שאלונו שׁוֹבֵינוּ דברי שיר ותוללינו שמחה (שם קלז ג). —  ובינו' פָעוּ', שָׁבוּי, שבוי חרב, ששבו אותו: ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כִּשְׁבֻיוֹת חרב (בראש' לא כו). לקרא לִשְׁבוּיִם דרור ולאסורים פקח קוח (ישע' סא א). — ובמגלות הגנוזות שבה שביכה איש כבוד (מגי' גנו' ב, סוקניק, נא). — ובתו"מ: לאחד שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג את בנו לפניו באו לסטִים לשבותו מלפניו ונתנו לאחריו (מכי' בשלח, מסכ' ב, מא"ש, ל.). לא תצא כצאת העבדים, נהגו בה כבוד ששבית אותה מאצלי שנאמר עלית למרום שבית שבי (מד"ר שמות ל). —*ובפרט בינו' פָעוּ' שבוי, גם בצרופים כגון פדיון שבויים וכדו': מותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי (שקל' ב ה). ואלו שאין להם קנס, הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה וכו' ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה (כתוב' ג ב). אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם, רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין (גיט' ד ו). נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה (ב"מ ז ח). השבויה אוכלת בתרומה ד"ר דוסא, וחכ"א יש שבויה אוכלת ויש שבויה שאינה אוכלת (עד' ג ו). היורד לנכסי שבויים ושמע בהם שממשמשין ובאים אם קדם ותלש מן הקרקע כל שהוא הרי זה זריז ונשכר, אילו הן נכסי שבויים, כל שהלך אביו או אחיו או אחד מן היורשים למדינת הים ושמע בהן שממשמשין ובאין וירד לנחלה (תוספת' כתוב' ח ג). אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים (רב שמואל בר יהודה, ב"ב ח.). מעשה בפרוצפיה באשה אחת שהיתה פודה את השבויים, באתה שבוייה אחת ופדאתה, שניה ופדאתה (ר' יצחק, מד"ר אסתר, ויהי בימי). —  ואמר המשורר: הן כל שובך אשבה ולך כל הון אגבה (ראב"ע, בחרתי באהליבה, דיואן איגר 161).

— נִפע', נִשְׁבָּה, נִשְׁבּוּ, —  ששבו אותו: וישמע אברם כי נִשְׁבָּה אחיו (בראש' יד יד). כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נִשְׁבָּה (שמות כב ט). ויבא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנתיהם נִשְׁבּוּ וכו' ושתי נשי דוד נִשְׁבּוּ (ש"א ל ג־ה). והשיבו אל לבם בארץ אשר נִשְׁבּוּ שם ושבו והתחננו אליך בארץ שביהם (מ"א ח מז, וכעין זה דהי"ב ו לז). במסתרים תבכה נפשי וכו' כי נִשְׁבָּה עדר יי' (ירמ' יג יז). וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נִשְׁבּוּ שם (יחזק' ו ט). —  ובתו"מ: שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות (כתוב' ב ו). נשבית (אשתו) חיב לפדותה (שם ד ט). עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד (גיט' ד ד). קטנה בת ישראל שנשבית וכו' הרי היא בקדושתה (ר' יהודה, תוספת' כתוב' ג ד). אי זהו שאינו יודע עיקר שבת, קטן שנשבה בין הגוים (ירוש' שבת ז א). אני ואמי נשבינו לבין הנכרים (כתוב' כז:). ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג (מד"ר בראש' מב). לבת מלכים שנשבית ביד הלסטים ובא המלך והצילה (שם שמות כט). לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן (שם במד' יט). מי גדול השובה או הנשבה, הוי אומר השובה (תנחו' ויקר' ו). — ובסהמ"א: מעשה באשה אחת שהיו לה שלש בנות ונשבית הזקנה היא ובת אחת (רמב"ם, נחלות ח ב). 

—  הִפע', *הִשְׁבָּה, — השבה את הצאן, גרם להן שנשבו: לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונישבית הצאן ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך אם את נכנס עכשיו מה יאמרו הבריות שאת השבית הצאן (מד"ר במד' יט).