ש"ז, בהפסק שֶׁבִי: סמי' שְׁבִי, כנ' שִׁבְיוֹ, שִׁבְיָהּ, שֶׁבְיְךָ, שְׁבִיכֶם, שִׁבְיָם, — א) הגלית בני אדם ממקומם במלחמה: אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעה ואשר לַשֶּׁבִי לַשֶּׁבִי (ירמ' יה ב; וכעין זה שם מג יא). ונכשלו בחרב ובלהבה בַּשְּׁבִי ובבזה (דנ' יא לג). ובעונותינו נתנו וכו' בַּשְּׁבִי ובבזה ובבשת פנים (עזר' ט ז). — ובצרופים עם פעל הלך בשבי, הלך שבי: בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בַּשֶּׁבִי (דבר' כח מא). לא יכלו מלט משא ונפשם בַּשְּׁבִי הלכה (ישע' מו ב). ואתה פשחור וכל ישבי ביתך תלכו בַּשְּׁבִי (ירמ' כ ו). כל רעיך תרעה רוח ומאהביך בַּשְּׁבִי ילכו (שם כב כב). לכן כל אכליך יאכלו וכל צריך כלם בַּשְּׁבִי ילכו (שם ל יו).  בגולה בַּשְּׁבִי ילכו (יחזק' יב יא). בחורי און ופי פסת בחרב יפלו והנה בַּשְּׁבִי תלכנה (שם ל יז). ואם ילכו בַּשְּׁבִי לפני איביהם משם אצוה את החרב והרגתם (עמ' ט ד). גם היא לגלה הלכה בַּשֶּׁבִי (נחו' ג י). עולליה הלכו שְׁבִי לפני צר (איכ' א ה). בתולתי ובחורי הלכו בַּשֶּׁבִי (שם שם יח). — והביא בשבי: וגם אלהיהם עם נסכיהם עם כלי חמדתם כסף וזהב בַּשְּׁבִי יבא מצרים (דנ' יא ח). — נתן לשבי: ויתן לַשְּׁבִי עזו ותפארתו ביד צר (תהל' עח סא). — לקח בשבי: אוי לך מואב אבד עם כמוש כי לקחו בניך בַּשֶּׁבִי ובנתיך בשביה (ירמ' מח מו). — שב, בא, עלה מהשבי: ואלה בני המדינה העלים מִשְּׁבִי הגולה (עזר' ב א; וכעין זה נחמ' ז ו). ובשנה השנית וכו' החלו זרבבל וכו' וכל הבאים מֵהַשְּׁבִי ירושלם (עזר' ג ח). הבאים מֵהַשְּׁבִי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל (שם ח לה). ויעשו כל הקהל השבים מן הַשְּׁבִי סכות (נחמ' ח יז). — ופלוני בשבי: והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו בַּשְּׁבִי על זאת (דהי"ב כט ט). — ובצרוף לש"ע, ארץ שבי: הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שִׁבְיָם (ירמ' ל י; שם מו כז). והשיבו אל לבבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שִׁבְיָם אשר שבו אתם (דהי"ב ו לז-לח). — שמלת שבי: והסירה את שמלת שִׁבְיָהּ מעליה (דבר' כא יג). — ושבי הגולה כמו שבי: ואלה בני המדינה העלים מִשְּׁבִי הגולה אשר הגלה נבוכדנצור מלך בבל לבבל (עזר' ב א; וכעין זה נחמ' ז ו). — ב) שבי במשמ' בני אדם ההלכים בשבי, השבויים, גם על יד שלל, מלקוח: ויבאו אל משה וכו' את הַשְּׁבִי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה (במד' לא יב). כן ינהג מלך אשור את שְׁבִי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף (ישע' כ ד). היקח מגבור מלקוח ואם שְׁבִי צדיק ימלט כי כה אמר יי' גם שְׁבִי גבור יקח ומלקוח עריץ ימלט וכו' (שם מט כד). התנערי מעפר קומי שְׁבִי ירושלם התפתחו מוסרי צוארך שביה בת ציון (שם נב ב). ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן הַשֶּׁבִי ועל ירושלם ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן הַשְּׁבִי שם במדינה ברעה גדלה ובחרפה (נחמ' א ב-ג). — ובצרופים עם פעל, שבה שבי: וילחם בישראל וישב ממנו שֶׁבִי (במד' כא א). כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יי' אלהיך בידך ושבית שִׁבְיוֹ (דבר' כא י). קום ברק ושבה שֶׁבְיְךָ בן אבינעם (שפט' ה יב). ועי' שָׁבָה. — ואסף שבי: כלה לחמם יבוא מגמת פניהם קדימה ויאסף כחול שֶׁבִי (חבק' א ט). — ובכור השבי, בכורו השבוי של אדם: ויי' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור הַשְּׁבִי אשר בבית הבור (שמות יב כט). — ומלקוח השבי במשמ' שבי: שא נא את ראש מלקוח הַשְּׁבִי באדם ובבהמה (במד' לא כו). — ושבי סוסים: הרגתי בחרב בחוריכם עם שְׁבִי סוסיכם1 (עמ' ד י). — ואמר המשורר: שחתי לעפרה נוסעה עמי בחי אהב שבי, ותענה פתי ואיך תשב ואת הולך שבי (רמב"ע, הענק ז, ברודי, שעג).